"ושמחת בכל הטוב" – איך ניתן לצוות על הרגש? 5 נקודות למחשבה

דופק מואץ

האם שמתם לב, שככל שבעל החיים קטן יותר, כך ליבו פועם בתדירות רבה יותר? ליבו של לווייתן (היונק הגדול ביותר) פועם 9 פעמים בדקה, של פיל - 25 פעמים בדקה, של אדם - כ-70 פעמים בדקה, של עכבר – כ-500 פעמים בדקה וכדומה.

תהיתי: למה ליבו של יצור קטן תמיד דופק מהר יותר? גם לב של תינוק פועם מהר יותר משל מבוגר!

ההסברים המרכזיים לשוני בתדירות הלב בהתאם לגודלן של החיות הם מטבוליזם (חילוף חומרים) מואץ ושמירה על חום הגוף. חילוף חומרים מהיר מחייב אספקה של דם רב, וכיון שהזרמת דם היא מלאכתו של הלב, הוא חייב לעבוד קשה ולפעום במהירות. ובאשר לשמירה על חום הגוף – ליצורים גדולים קל יותר לשמור עליו, או ליתר דיוק, קשה יותר לאבד אותו, וממילא הם אינם צריכים להזרים הרבה דם לגוף ויכולים לתת ללב לנוח.

ואני שואל את עצמי: מיהו יצרן הלבבות, שמייצר ומתקין את סוג הלב בהתאם לסוג בעל החיים? מהיכן אותו "יצרן" מכיר את האנטומיה של כל בעלי החיים בעולם? האין זה פלא, שקיים פס-ייצור מושלם של מאות אלפי סוגי לבבות, ואין אפילו תקלה אחת – כל בעל חיים קיבל את המתאים לו ביותר?!

ברקים למטר עשה

כל ילד לומד בשלב מוקדם בחייו שחשמל ומים הם שילוב מסוכן, שכן מים מוליכים חשמל. לאחרונה התפרסם מקרה טראגי של צעירה שהתחשמלה למוות במקלחת בדירה. ככל הידוע היא הפעילה דוד חימום חשמלי פנימי באמבטיה.

והנה פלא, המתרחש בטבע: הברק הוא ניצוץ חשמלי בעל עוצמה רבה, הנוצר בתוך ענן גשם. אולם אף שברקים בשמיים מתרחשים דווקא בימים מעוננים ועתירי גשמים וברד, באורח פלא, תופעה זו אינה מסתיימת באסון!

האין זה פלא לראות ברקים עם גשם? הברק שהוא אש ואין המים מכבים אותו? סופת ברקים עזה מתחוללת, מלוּוה בגשמים חזקים - והכל עובר בצורה תקינה?!

עולם המדע אינו יודע להסביר את הדרך המדויקת, שבה נוצר ברק בתוך ענן גשם, אבל אנחנו יודעים מי יצר תופעה זו: דוד המלך, בבואו לתאר את גדלותו של בורא העולם (תהילים קל"ה), פותח בתיאור נפלאותיו: "כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל א-לקים:"כל אשר חפץ ה' עשה, בשמיים ובארץ, בימים וכל תהומות... ברקים למטר עשה..."

ייסורים ממרקים

לבתי הקטנה הייתה פריחה באזור המפשעה וסבלה בשל כך כאבים רבים.

הרופאה ביקשה מאתנו לשטוף את המקום 3 פעמים ביום ולמרוח לה במקום משחה. אך כל מגע עם מים ומריחת המשחה באזור גררו צרחות כאב והתנגדות פיזית נוראה מצידה.

אשתי ואני אחזנו את הילדה בחוזקה, מנסים בכוח לשטוף את האזור ולמרוח את המשחה, כי הילדה עדייןממש מתנגדת לנו, זזה ללא הפסק, צורחת! והלב? הלב שלנו מתרסק מכאב, אבל אנו מבינים שאין ברירה, ושאנו חייבים להמשיך בפעולות הללו למרות הצער והכאב שנגרם לה (ולנו), ולא פעם אחת אלא מספר פעמים ביום במשך שבוע.

זה אולי נשמע אכזרי, אבל הידיעה שזה לטובתה והרצון שהיא תחלים נתנו לנו כוח להמשיך בפעולות הניקוי והריפוי, למרות הצער שנגרם לה.

מי שיתבונן, יכול ללמוד מסיפור זה מוסר השכל עצום, כיצד לקבל את הייסורים באהבה. הכיצד?

אם תבין ותחדיר לליבך, שכל הייסורים שבורא העולם נותן לך, הם רק כדי להיטיב עמך, כמו אב שצריך לטפל בבתו בטיפול המלווה בכאבים, בפעולות שנועדו לטובתה...

כשם שאדם מרגיש בטוח כאשר הוא נמצא בידי הרופא המטפל בו, כך עלינו להרגיש שכל מה שעובר עלינו, זה רק לטובתנו המלאה. כשם שאתה מודה לרופא אחרי טיפול, בואו נודה להקב"ה על הטוב וגם על מה שנראה פחות טוב...

חברים, איננו יודעים חשבונות שמים, אך כמה גדול מי שמסוגל להודות לבורא עולם למרות הייסורים ולמרות הקשיים והכאבים, לראות את האור בתוך החושך ולמצוא את נקודת הזכות בתוך הכאב.

"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך"

יש מצווה מהתורה לשמוח בכל מה שה' נתן לך. זו מצווה שבמבט ראשון נראית תמוהה: איך אפשר לצוות על רגש? אבל אם התורה מצווה אותנו – זה אפשרי.

כיצד? הרב זמיר כהן מסביר כי  התשובה לשאלה זו נמצאת בהמשך הפסוק: "אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כ"ו, י"א).

למה הדבר דומה? לאזרח אמריקאי קשה-יום, שהגיע לטקס ההכתרה של נשיא ארה"ב. כל העם מתפעל ונרגש ובכללם גם האדם הזה, שזכה לעמוד בקרבת הנשיא. והנה הוא פונה לאדם שנמצא לידו ושואל אותו: "יש לך קצת מים? אני צמא..." דברי האזרח הפשוט הגיעו לאוזני הנשיא, והוא עוצר הכול ונותן לו בקבוק מים באופן אישי!... התוכלו לשער את ההתרגשות העצומה שאוחזת באזרח באותו רגע, ואף זמן רב לאחר מכן?

אותו אדם חוזר הביתה, ומה הוא עושה עם הבקבוק? הוא מספר בהתרגשות לכולם על בקבוק המים שקיבל אישית מהנשיא. הוא שומר את הבקבוק בארון ומראה אותו לכל אורח שמגיע לביתו. למתנה הזו יש משקל שונה לחלוטין.

קל וחומר, אם נתבונן: ממי אנו מקבלים את כל המתנות שיש לנו בחיים? לא ממלך בשר ודם, אלא ממלך ממלכי המלכים! הקב"ה, שברא את העולם, נותן לנו שפע של מתנות. בדרך כלל אדם מתמקד במה שאין לו, ואילו מה שיש לו, נראה לו מובן מאליו. אך כשאדם מביט סביבו על כל מה שיש לו, ומבין שהכול מתנות מה', הוא ממילא מגיע לשמחה ולאהבת ה'.

יש לך עיניים, שיניים, ידיים, רגליים – אתה עשי"ר! עצם החיים של האדם – זו מתנה מבורא עולם. נתמקד בהם, לא כולם זוכים לזה. כשנבין כי זו מתנה שקיבלנו ממלך מלכי המלכים, נגיע למצב של "ושמחת בכל אשר נתן לך".

וכשיש שמחה, כל המערכות עובדות. אדם בריא יותר, מאושר יותר - מתקרב יותר לבורא עולם.

"אבל נמצאו מאובנים"...

תמיד בשיחות שלי עם לא-מאמינים על נושא האבולוציה, הם שולפים מבלי להבין את הטענה הבאה: "אבל נמצאו מאובנים שמוכיחים את זה"...

ראשית נסביר מה הם מאובנים: מאובן הוא למעשה שלד קשיח של חיה, שנקבר בחול או בבוץ, ועם השנים נערמו מעליו עוד ועוד שכבות של חול שהלך והתקשה. השלד עצמו התפרק עם הזמן, אך הוא הותיר את חותמו בסלע וזהו המאובן.

לאמיתו של דבר לא נמצאה אף מערכת אחת של מאובנים, שתתמוך אפילו באחד מקווי האבולוציה המדומים. דרווין, הוגה התיאוריה בעצמו תמה: מדוע איננו מוצאים מאובנים של שלבי הביניים, מאובנים של צורות מעבר, למשל של קוף ואדם ביחד? הוא בעצמו הכיר בבעיה זו, והשיב כי הוא מאמין שמאובנים אלו יימצאו בהמשך, לאחר חקירות נוספות....

כ-180 שנה חלפו מאז "נבואה" זו, ובמשך זמן זה נערכו חיפושים קדחתניים אחר מאובנים בכל רחבי תבל, ואכן נתגלו מאובנים אין ספור, אולם "צורות המעבר" עדיין חסרות. לפי מייסד התאוריה, העולם היה צריך להיות מלא במיליוני צורות מעבר, מאחר שעל פי שיטתו, שלבים אלו התרחשו במשך מיליוני שנים. לאן נעלמו כולם?

אפילו צורה אחת לא נמצאה בשלמותה!

אגב, ב-1912 געשה ורעשה הקהילה המדעית בעקבות גילוי מאובן, המייצג לטענתם את שלב המעבר בין קופי האדם לאדם. לטענתם, נמצאו שרידי גולגולת ולסת השייכות לאותו בעל חיים: הגולגולת אנושית והלסת בעלת צורה קופית מובהקת. אך ב-1953 התגלה העניין כתרמית הגדולה והידועה ביותר בתחום חקר המאובנים ("איש פילטדאון").