ערך שאלת חלום: "מדוע המשיח לא בא?", וקיבל תשובה מצמררת

היה זה לפני 300 שנה. מלך וינה פנה נלרבי שמשון וורטהיימר, ושאל: "מדוע שרויים בני ישראל שנים כה רבות בגלות?"

השיב רבי שמשון: "כל זה בעקבות הקנאה והשנאה השורה ביניהם". תשובה זו לא מצאה חן בעיני המלך, שלא היה נראה לו סיבה מספקת לייסורים וצרות כה נוראיים. 

בכעסו הרב ציווה המלך על רבי שמשון שיענה לו תשובה מספקת תוך שלושה ימים, ואם לא – כל היהודים תושבי וינה ייענשו בעונש כבד.

באותו לילה ערך רבי שמשון 'שאלת חכם', וקיבל משמים את התשובה שאכן ענה נכונה למלך, וחטא הקנאה והשנאה גורם לכך שהגלות לא תסתיים. משמים הוסיפו ואמרו לרבי שמשון שלא יתרץ למלך תירוץ אחר, והבטיחו לו כי "עוד יראה המלך כי אמת בפיך".

זמן קצר עבר, והמלך, בלויית משרתיו, יצא למסע ציד בלב היער. בהיותם ביער, ביקש המלך לצוד לבדו, וכך איבדו המשרתים את עקבותיו. אחר כמה שעות שלא מצאו את המלך, חשבו כי כנראה שב בעצמו לארמונו, ואף הם שבו על עקבותיהם.

המלך שהיה שרוי עמוק בתאוות הציד, לא שם לב כי נשאר לגמרי לבדו. כאשר שקעה השמש, ולא מצא אף אחד ממשרתיו, הבין את גודל הצרה אליה נקלע.

הוא החל לחפש מקום יישוב, עד שהגיע לנהר שמעברו נראו בתים מוארים. בלית ברירה נפרד מסוסו ומבגדי מלכותו, וכך, כשהוא עוטה על גופו בגד דק החל לשחות במימי הנהר, עד שעלה מעברו השני של הנהר.

המלך הסתובב בכפר ערום, יחף ורועד מקור. דפק על כמה מבתי הכפר, אשר מרבית תושביו גויים, ואיש לא רצה לפתוח את הדלת להלך הזר.

החליט המלך לתור אחר דלת שבה קבועה מזוזה, ביודעו שבני ישראל רחמנים הם, והם יפתחו לו את ביתם. כאשר מצא בית של יהודי, נקש על הדלת. בעל הבית פתח את הדלת וראה לפניו איש עם בגד גוף דק, יחף, כולו אומר צינה, ושיניו נוקשות זו לזו.

בעל הבית מיהר להכניסו לביתו, והגיש לו מיידית כוס משקה חם ומעט אוכל, עטפו בפרווה והשכיבו לפני התנור הבוער. המלך החל להתאושש.

למחרת היום, שאל המלך את מארחו היהודי: "מה המרחק מכפר זה עד לעיר הבירה?", השיב לו היהודי: "מרחק ארבע פרסאות". "קח אותי בבקשה לעיר הבירה", ביקש המלך בתמורה.

משהגיעו לעיר הבירה, שאל היהודי את אורחו לאן הוא רוצה להגיע. השיב האורח כי עליו להגיע אל ארמון המלוכה. עוד לפני שער המלך, קפץ המלך - האורח מהעגלה ונכנס לארמונו.

תוכל לבקש ממני כל הון שבעולם, כיוון שהצלת את חיי

מספר רגעים לאחר מכן, הגיעו שומרי המלך והורו ליהודי להיכנס אל המלך. "התכירני?", שאל המלך את היהודי, שהשיב: "לא ראיתי את המלך מעודי עד היום הזה".

אמר לו המלך: "אבל אני מכיר אותך היטב, ואף את ביתך מכיר אני, ואת כליך וחפציך, ומעמדך בכפר בו אתה גר". השיב היהודי ואמר: "אין חכמה כחכמת המלך, כי יודע הוא כל מה שיש בחדרי חדרים בביתו של בן הכפר"…

אמר לו המלך: "לא חכמה יש כאן, אלא זה עתה הייתי בביתך, כי אני האיש שישן אצלך בזה הלילה, עתה אמור נא לי: 'מה אשלם לך בעד המאכלים והמשקה שהחיית נפשי?'" היהודי לא הצליח להוציא מילה מפיו.

שב המלך ואמר: "תוכל לבקש ממני כל ממון שבעולם", ושוב שתק היהודי.

המשיך המלך: "אם תרצה - אתן לך שדות וכרמים", והיהודי נאלם דום ולא השיב דבר. ניסה המלך בשלישית: "אפילו אאם תבקש עיר שלימה - אתן לך במתנה גמורה על שהצלת את חיי!", ועדיין היהודי שותק. 

כעס המלך, ואמר: "אם לא תענה לי מיד, לא תקבל אפילו ארבע פרוטות המגיעות לך כבעל עגלה".

פתח היהודי את פיו באמרו: "ישמעני אדוני המלך, לפרנסתי מסתובב אני בין העיירות כרוכל. אך בתקופה האחרונה החל יהודי פלוני לבוא אל הכפר שלנו, והוא קונה סחורות ועורות מדרי הכפר, ובזה הינו משיג את גבולי. מבקש אני מהמלך שיגזור על היהודי הרוכל השני לא להיכנס אל גבולות הכפר"...

המלך שמע זאת, ואמר בתדהמה: "כמה צדקו דברי רבי שמשון, כי גדלה הקנאה והשנאה בין בני ישראל, כי יהודי שוטה זה, היה בידו להתעשר בין רגע כעשירים הגדולים שבכל סביבותינו, ואף על פי כן - בשל הקנאה והשנאה הבוערות בו, הוא ביקש שטויות כאלה"...