אפקט הפרפר

כמה מורכב הוא האדם, אשר פעמים רבות אור וחושך משמשים בו בערבוביא...

האדם דומה לבריאה, כשם שהיממה מחולקת לשעות אור ולשעות חושך, כך גם האדם, פעמים דרכו מוארת ופעמים דרכו לוטה בערפל. וכשם שבמהלך היממה ישנן שעות דמדומים ושקיעות - בהן אור וחושך משמשים בערבוביא, כך גם אצל האדם ישנם זמנים שהאור והחושך משמשים בו בערבוביא.

אחת הדוגמאות המרתקות למצב פרדוקסלי זה, הוא סיפור משפט שלמה המפורסם (מלכים א´, פרק ג´). מי שכותב את הדברים הוא הרב חיים שמואלביץ בספרו "שיחות מוסר" (מאמר ז´, שנת תשל"ג). נחזור על הסיפור למי שלא זוכר אותו ממבחן הבגרות בתנ"ך.

שתי יולדות טריות אשר עברו את תהליך ההתאוששות זו לצד זו, לא שיערו בנפשן כיצד תסתיים  הלידה. אחת היולדות נרדמה על תינוקה הרך בלא כוונה, וזה הקטן מצא את מותו.

כשהאם התעוררה וגילתה את בנה מוטל ללא רוח חיים, החליטה לעשות מעשה אשר לא יעשה – נטלה את בנה המת, העבירה אותו לעריסת חברתה ולקחה אליה את הילד החי.

סוג של טרייד אין, החלף ישן בחדש...  

עם שחר, מתעוררת האישה השנייה כדי להיניק את בנה, ולהפתעתה היא מגלה את הילד מוטל בעריסתו ללא רוח חיים... היא לא ידעה נפשה מרב צער ויגון ולא הפסיקה לבכות. לפתע היא שמה לב כי הילד המת כלל לא דומה לבנה האמיתי... לאחר מבט לילד השני, החי, היא אומרת – הא! הנה בני האמיתי, ואמרה לחברתה - בני החי ובנך המת, השיבי את בני! האישה השנייה מכחישה הכול, בנך המת ובני החי...

אין ברירה, הן הולכות לשלמה המלך, החכם מכל אדם, שיכריע כדת מה לעשות בריב משונה זה.

כל הנוכחים במשפט חיכו למוצא פיו של שלמה – וכשהפסק הופיע הוכו כולם בתדהמה – "גזרו את הילד החי לשנים ותנו את החצי לאחת ואת החצי לאחת!" – כך פסק שלמה.

כששמעה האם האמיתית את "גזר" הדין היא נחרדה וזעקה – לא! אני מוותרת על הילד, העיקר אל תגזרוהו! ואילו האישה השנייה אמרה – "גם לי גם לך לא יהיה – גזרו!". שלמה שומע את תגובתן - בדיוק לרגע הזה הוא חיכה, ואז הוא מודיע בנחרצות – האישה שהתנגדה לגזירת הילד, היא האם האמיתית – תנו לה את בנה.

עד כאן הסיפור המפורסם אשר מופיע בספר מלכים א´, פרק ג´.

וכאן אנו מגיעים לנקודת האור והחושך שבאדם. בנפשו של כל אדם מוטבע כוח הטבה ונתינה, כמובן שרמת הכוח ועצמתו שונה מאדם לאדם. בדרך כלל, ההטבה העוצמתית ביותר באה לידי ביטוי בהטבה שהורים מיטיבים לילדיהם, האימא מסוגלת לקום לתינוק שלה עשר פעמים באמצע הלילה ולא לכעוס עליו ולהיפך – בכל פעם שהיא קמה אליו היא אוהבת אותו יותר... הורים מוכנים למסור את כל כולם עבור ילדיהם.

כאן, אצל האישה "הגוזלת", כוח ההטבה שבה היה כל כך חזק, היא הייתה מוכנה למסור ולהשקיע את חייה עבור ילד שהיא יודעת שהוא לא באמת שלה. כוח הטבה כזה "עצום", מצד שני זה על חשבון גזילת ילד מאימו, דבר אכזרי ביותר.

שני כוחות שפועלים יחד באדם באותו מעשה – כוח הטבה ונתינה תוך כדי שימוש במידת האכזריות.

זו דוגמא לאור וחושך שמשמשים בערבוביא...

שלמה ערך מבחן, מבחן שאכן הוכיח לכולם את האמת.

השאלה היא, כיצד סמך שלמה שתשובתו - "גזרו את הילד" - תוציא לאור את האמת. זה שהאם האמיתית תתנגד בתוקף לפשרה שהציג שלמה, זהו מהלך צפוי, שהרי מן הסתם האם האמיתית תוותר על בנה העיקר שיישאר בחיים, שהרי רחמיה מרובים עליו לאין שיעור. השאלה כיצד שלמה היה בטוח שהאישה הגוזלת תסכים להצעתו, ועל בסיס הנחה זו יוכיחו מי האם האמיתית. הרי גם אם האישה הגוזלת גלתה אכזריות כלפי האם, מי אמר שהיא תתאכזר גם כלפי הילד ותסכים להרוג אותו?

התשובה טמונה בפרשתנו - פרשת בחוקתי. פרשת בחוקתי עוסקת בברכות שיבורכו בני ישראל  כשילכו בדרך התורה, ובקללות אם חלילה יהיה ההפך. כשהתורה מתארת את המצב הרוחני הלא טוב של בני ישראל, היא כותבת כך: "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה, ואם בחוקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם, לבלתי עשות את כל מצוותי, להפרכם את בריתי" (ויקרא כו´, טו´).

המעיין רואה שהתורה משרטטת שבעה שלבים הדרגתיים – נצטט את דבריו של רש"י: "ולא תעשו" - משלא תלמדו לא תעשו, הרי שתי עבירות. "ואם בחוקתי תמאסו" - מואס באחרים העושים. "משפטי תגעל נפשכם" - שונא החכמים. "לבלתי עשות" - מונע את אחרים מעשות. "את כל מצוותי" - כופר שלא צויתים. "להפרכם את בריתי" - כופר בעיקר. הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת השנייה וכן עד השביעית ואלו הן, לא למד, ולא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצוות, כופר בעיקר".  

התורה מרמזת לנו בין השורות, כיצד פועל המנגנון של הירידה הרוחנית. עברה גוררת עברה. מ"לא תשמעו לי" אפשר להגיע ל"הפרכם את בריתי"...

הרעיון של עברה גוררת עברה בא לידי ביטוי במקומות רבים נוספים, נזכיר אחד מהם – "לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו, ולא תשבעו בשמי לשקר וחיללת את שם אלוקיך, אני השם" (ויקרא יט´, יא´). רש"י מבאר את סדר הדברים: "לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תשבעו - אם גנבת סופך לכחש, סופך לשקר, סופך להישבע לשקר".

נחזור למשפט שלמה - זו חכמת שלמה. שלמה ידע שפעמים כשהאדם במצב של נפילה רוחנית – עלול הוא ליפול עד התהום, היה ברור לו שכשהאישה במצב של גזילת ילד מאימו, היא תסכים גם לגזור אותו, מתהום של גניבת ילד היא תידרדר עוד ועוד עד להסכמה להריגתו...

מקום נוסף שרואים את אותו רעיון, הוא בספר דברים: "וכי יהיה איש שונא לרעהו, וארב לו וקם עליו והכהו נפש" (דברים יט´, יא). מדוע התורה מדגישה שהרוצח היה שונא שלו, למה זה רלוונטי? כותב רש"י – "על ידי שנאתו הוא בא לידי ´וארב לו´. מכאן אמרו עבר אדם על מצווה קלה סופו לעבור על מצווה חמורה, לפי שעבר על לא תשנא סופו לבא לידי שפיכות דמים".

אחת הדוגמאות היפות לנקודה חשובה זו, היא סיפורה של מגילת רות. איני רוצה להיכנס לכל סיפור המגילה המרתק לכשעצמו, נתמקד בפסוק הראשון של המגילה.

"ויהי בימי שפוט השופטים, ויהי רעב בארץ, וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדה מואב הוא ואשתו ושני בניו". מיהו האיש, ומדוע הוא ירד עם כל משפחתו מארץ ישראל ועבר לגור במואב?

האיש זהו אלימלך, כפי שמפורט בהמשך המגילה. התלמוד כותב (מסכת בבא בתרא דף צא´), שאבימלך ושני בניו – מחלון וכליון, היו מגדולי הדור ופרנסיו באותה תקופה. הם עזבו את ארץ ישראל מפני הרעב הכבד ששרר שם. התלמוד, וכן חכמים במדרש (ילקוט שמעוני רות, אות תקצח´) מפרטים, שאלימלך היה מעשירי הדור, ומכיוון שהרעב היה כל כך חזק, כולם באו אליו לבקש אוכל. חשב אלימלך לעצמו, אם כולם ימשיכו לבקש ממני אוכל, תוך זמן לא רב כספי ייגמר, ולכן החליט למכור את רכושו ולעזוב את הארץ.

כעבור תקופה בה שהה במואב, הפסיד אלימלך את כל כספו, ומרוב צער הוא נפטר ונקבר במואב. כעבור זמן מפטירתו, שני בניו נשאו נשים מואביות – את בנותיו של עגלון מלך מואב, ובסופו של דבר מחלון וכליון מתו, ונעמי – אשת אלימלך, נותרה בודדה בעולם והחליטה לשוב לארץ ישראל.

לו היינו שואלים את אלימלך לפני שירד מארץ ישראל – נראה לך שיבוא יום ותהיה מחותן עם עגלון מלך מואב? מה הוא היה עונה – אני?! גדול הדור עם מלך מואב?... והנה, המציאות חזקה יותר מכל דבר אחר – שני בניו נשאו את בנותיו הנכריות של עגלון מלך מואב, וממה התחיל הכול? מכך שאלימלך העלים עיניו מן הצדקה.

העלמת עין מן הצדקה הובילה לנישואי בניו עם נכריות... כן, עברה גוררה עברה.

הרעיון הזה גלום בתחילתו של ספר תהלים. דוד המלך כותב "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב" (תהלים א´). התלמוד (מסכת עבודה זרה, יח´) מסב את תשומת ליבנו לדבר מעניין. הפסוק מתאר שלושה פעלים שונים – הלך, עמד וישב. מה משמעות העניין? אומר התלמוד – "לומר לך, שאם הלך - סופו לעמוד, ואם עמד - סופו לישב, ואם ישב – סופו ללוץ", הדבר נעשה בהדרגתיות.

בתחילה אדם רק "הולך", הוא לא מתעכב מידי, אלא "על הדרך" הוא בודק את מצב העניינים במושב הלצים, אולם בשלב הבא הוא כבר "עומד", הוא מתעכב שם ומתחיל לגלות סימני אמפתיה למקום, בשלב הבא הוא כבר "יושב", הוא ממש חלק מהלצים שמתלוצצים על כל דבר שבקדושה...

כך טבע הדברים. ידיעה כזו כל כך חשובה עבורנו, בני האדם.

אסור לנו לתת לכדור השלג להידרדר, להתגלגל במורד ההר ולהתעבות למימדים אדירים, בואו נעצור אותו כשהוא בראש המדרון. כשהוא קטן, זה הרבה יותר קל...