מה ההבדל בין מקווה טהרה לבין אמבטיה?

אישה שחושבת להיטהר באמבטיה, למי היא דומה?

לאותו פציינט פרימיטיבי אסיר תודה, שנתן במתנה לרופא המטפל בו - בקבוק עם חומר נוזלי. "מה זה?", שאל הרופא, והפציינט השיב בגאווה: "שמתי לב כי אתה נוהג לשטוף את ידך בחומר נוזלי לאחר כל טיפול. אולם חומר זה שאתה משתמש בו - ריחו חריף למידי, לכן החלטתי לתת לך במתנה תחליף מצוין - מי בושם נהדרים, המותירים את היד רעננה ובעלת ניחוח נעים!"

נו, מה רע בתחליף הזה? התשובה ברורה. אותו פציינט מודע רק לתוצאות הנראות לעיניו - ידיים רעננות וריחניות. אולם הרופא מודע גם למה שאינו נראה, אך קיים בודאות גמורה - אלו הם החיידקים, שרק חומר חיטוי איכותי יועיל להשמידם באופן מוחלט.

האמבטיה והמקוה - מבחינה חיצונית אין הבדל משמעותי ביניהם: כאן יש מים, וכאן יש מים. אולם בורא עולם הצביע בתורה על הבדל מהותי בין המים האלו למים האלו - "אַךְ מַעְיָן, וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם - יִהְיֶה טָהוֹר" (ויקרא פרק יא פסוק לו) - רק מקוה כשר יכול לטהר, ולא שום מים אחרים! האמבטיה טובה לנקיון הגוף, אולם לטהרתו - יועיל אך ורק מקוה. כפי שכותב הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יא טז): "אין האשה ניטהרת עד שתטבול במי מקוה כשר... אבל אם רחצה במרחץ, אפילו נפלו עליה כל מימות שבעולם - הרי היא אחר הרחיצה כמו שהיתה קודם הרחיצה".

סודו של המקוה

אף כי איננו מסוגלים להבין מהו סודו של המקוה, נוכל לציין רמז שהובא בדברי רבותינו בענין כמוס זה:

כאמור, מי המקוה הם מים ממקור טבעי [מי גשמים], שלא נותק מן הקרקע, או מים המחוברים אל המקור [באמצעות השקה]. על פי הקבלה, המים מבטאים את מידת החסד, נמצא שבמי המקוה שמחוברים הם למקור טבעי, יש ביטוי לחסד הנובע ישר מן המקור, מבורא עולם - ללא נתק ופירוד. לכן יש בכוחם להדביק ולקשר את הטובל בהם באלוקים חיים.

ניתן לומר כי ההבדל בין מי המקוה למים רגילים, הוא כמו ההבדל בין פרח תלוש לעומת פרח מחובר. יתכן שמבחינה חיצונית אין הבדל ביניהם, אולם למעשה יש הבדל מהותי: המחובר - מתעתד לצמיחה ולפריחה, כיון שהוא קשור למקורו, ואילו התלוש - מתעתד לנבילה. כך מים המחוברים למקורם - נקראים "מים חיים", ויש להם סגוליות לטהר; ברגע שהתנתקו ו"נתלשו" ממקורם, כמו המים באמבטיה, כבר אבדה מהם הסגוליות הזו. [ואפשר להמחיש זאת גם על ידי דוגמא שהיתה. אשה אחת סבלה מדלקת פרקים וגם מחולי בלב. בהזדמנות מסויימת היא הגיעה לים המלח, ונוכחה לראות שהמים עזרו לה מאוד לרפא את כאביה, אבל היות שהלב שלה חלש, אסר עליה הרופא לרחוץ במי הים. מה עשתה? הלכה לבית מרקחת וקנתה מלח מִיַם המלח, כדי לערב אותו במי האמבטיה... אולם אמבטיות אלו לא הועילו לה לשיכוך הכאבים. כששאלה את הרוקח, הוא ענה: "בודאי שהאמבטיות לא עוזרות, כי המים באמבטיה לא באים מן המקור ומן הטבע, רק מי המלח המחוברים למקורם בים - עוזרים!"].

כמובן שאין לנו השגות אמיתיות בסודות נסתרים אלו, אך לעתיד לבוא כשהשגתנו תזדכך, יתגלו לנו כל טעמי המצוות, ונהיה כעיורים שנפקחו עיניהם (הרמב"ן דברים כב, ו)! או אז נזכה כולנו להבין את טעמי המצוות לאשורם, לעומקם ולכל היקפם, ותהיה זו הנאה והתפעמות רוחנית שאין דומה לה (המהרי"ל דיסקין סוף פרשת יתרו אות יב). וכשיראו לנו אלו תיקונים נעשו על ידינו במצוות בכללן, ובפרט במצות הטבילה, ואלו פגמים נוראים, עיוותים וקלקולים נגרמו באי שמירה על דיני הטהרה כהלכתם - כמה ישמחו ויגילו שומרי הטהרה, וכמה חס ושלום, יצטערו אלו שזלזלו בה.

"אני נזכרת בביקורי הראשון במקוה. כל הרעיון היה נראה לי זר ומוזר, אך מלאתי אחר רצונו של חתני, שעמד על כך, שלפחות אטבול פעם אחת לפני החתונה. התכוננתי לעבור את האירוע מהר ככל האפשר. אך מוזר למדי, הופתעתי למצוא את עצמי נהנית מכל רגע. כשירדתי לאיטי במדרגות כדי לטבול, פשטה בי תחושה של התחדשות. הייתי המומה מן החויה, והרגשתי צורך להביע בקול את רחשי לבי. הבלנית, שכאילו קראה את מחשבותי, הגישה לי אחר הטבילה נוסח של תפילה, שקעתי בקריאת התפילה ושכחתי לגמרי את תוכניתי המקורית להסתלק מן המקום מהר ככל האפשר. ואז צפירה מוכרת נשמעה מן הרחוב, הודיתי לבלנית ומהרתי אל אימי, שחיכתה לי במכונית.

- "מדוע התמהמהת, הרי אמרת שאת מתעכבת רק לשתי דקות?"

- "אינני יודעת, הייתי משוכנעת שתהיה זו הפעם הראשונה והאחרונה, אך משום מה שקועה הייתי בחוויית המקוה, יש לי הרגשה שזו לא תהיה הפעם האחרונה".