כשה"בבא סאלי" הכשיר בעצמו מקווה טהרה

האדמו"ר הקדוש ה"בבא סאלי" - רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל - נהג להסתובב בין הכפרים והעיירות בהם גרו יהודים, כדי לחזקם ולעודדם בקיום תורה ומצוות. פעם אחת בשעות הערב הגיע לעיירה מרוחקת במרוקו. מיד התקבצו ובאו כולם אל בית הכנסת של העיירה לקבל את פני הצדיק ולשמוע את דיברות קודשו. בסיום הדרשה, פנה הקהל ללוות את הרב אל בית מארחו. אולם הצדיק ביקש, כי לפני שהוא הולך לבית מארחו לנוח, הוא רוצה לראות את מקוה הטהרה של העיר!

כששמעו בני העיירה את בקשתו, נבוכו מאוד. ראשי הקהילה סיפרו לרב בבושה, כי לצערם הרב, המקוה אינו בשימוש כבר שנים רבות. המקום מוזנח, עד שאי אפשר כלל להיכנס אל המקוה, כי קירותיו נוטים ליפול, ושברים מן התקרה נפלו לתוך מימי המקוה. כששמע הרב דברים אלו התפלא מאוד, ושאל: "מה אתם עושים כאשר נשותיכם צריכות לטבול?" השיב לו ראש הקהל: "הנשים נוהגות ללכת לעיירה הקרובה ולטבול שם". "זה לא יתכן", פסק הרב, "הרי ההלכה קובעת כי בניית מקוה טהרה בעיר קודמת אפילו לבניית בית כנסת! לכן אני מבקש שניגש עכשיו אל המקוה, ובעזרת ה' נכשיר אותו לטבילה". שמעו זאת האנשים ונדהמו, הכיצד יכשירו עכשיו, בשעת לילה, את המקוה אשר מזה שנים ארוכות לא דרכה שם רגל אדם?!

אולם הרב התעקש ועמד על שלו, וכל בני העיירה הלכו בעקבות הרב לכיוון המבנה המוזנח של המקוה. כאשר ביקש הרב להיכנס, ניסו להניאו בשנית: "המקום מהווה סכנה של ממש לנכנסים, הרב עלול להינזק מן הריח ומבעלי החיים השורצים שם", טענו. אולם הרב עמד על דעתו: איני שב לביתי עד שיוכשר המקוה למבקרים". הביאו לו את המפתח, והוא נכנס למקוה. הוא חלץ את נעליו, הפשיל את חלוקו, ונכנס לתוך המים! הנוכחים המבוישים נתקפו בחרדה, וביקשו מהרב שיחדל לעסוק בפעולה לא מכובדת שכזו. הרב לא שעה לדבריהם, ואמר: "כולנו בצוותא נעשה עבודה זו!" ובעודו אומר זאת, נטל דלי, והחל לדלות את מי המקוה. כך רוקן הרב את כל מי המקוה, כשראשי הקהילה מסייעים בידו.

סיים הרב את עבודתו, נעל את מנעליו ויצא לחוץ. הציבור עמד לשאול את הרב, מהיכן ימלאו עכשיו את המקוה, בהיעדר מי גשמים? אולם הרב לא הניח להם לפצות פה, הוא יצא מן הבנין, נשא את ראשו השמימה ואמר: "רבונו של עולם, אנו עשינו את המוטל עלינו, עתה עשה אף אתה את שלך". מיד התקדרו השמים בעבים, וגשם עז ניתך. הקהל החל מתפזר למצוא מחסה מפני הגשמים, והרב נותר על מקומו לראות אם מילאו המים את המקוה כפי הצורך. מיד כשפסקו הגשמים, שב הקהל והתקבץ, והחל פוצח בשיר. הנס שהתרחש לעיניהם הרעיד את הלבבות, והכל חשו התעלות נפלאה למראה המחזה הנדיר.

(נתיבות הטהרה עמ' 233)