ההבדל בין אהבת האם לאהבת האב בחינוך הילדים

אחת הסיטואציות הידועות והמפורסמות ביותר, היא כאשר הבן – הילד אינו מתנהג כראוי, האב מראה לו פנים כועסות, מתוך צער על מעשיו ומתוך כוונה לחנכו, ואילו האם מגוננת על הילד – בנה, לפנים משורת הדין, ומלמדת עליו זכות, שטעה ולא התכוון וכו'.

האם ראוי הדבר?

בכתבי המגיד ממעזריטש זי"ע אנו מוצאים:

העניין על דרך משל, אב ואם אוהבים את הבן בשווה. רק אם הבן אינו מתנהג בדרך הישר חס ושלום, אז אף על פי שהאב אוהב אותו אינו מראה לו אהבתו ומכה אותו, והאם אף על פי כן מרחמתו ומנשקתו ומקרבתו אל אביו.

מדבריו של המגיד ממעזריטש זי"ע למדנו דבר חידוש: כאשר האב מראה לילד פנים זועפות, והאם מפייסת את האב ומנסה ללמד זכות על הבן כי יטיב מעשיו, היא לא גורמת בכך לעימות בין שני ההורים, אלא ההיפך: זאת הדרך שהאם מקרבת את הבן אל האב, כן ראוי וכן מומלץ.

הקדוש ברוך הוא טבע בסדר הבריאה כי לכל ילד יש שני אחראים על חינוכו, אשר בטבע בריאתם יש להם טבע שונה והם האב והאם, הרי זה משום שחינוכו של הילד מוכרח להיות דווקא בדרך המשולבת ומושפעת משני הטבעים השונים זה מזה, ודווקא באופן זה הילד מחונך באופן שלם ומושלם.

בטבעו של האב, הנהגתו תקיפה וברורה – תוך הבדלה ברורה בין האסור למותר, ובין הראוי ללא ראוי. האב אכן לפעמים אינו מדקדק בנושאים שאינם חשובים כל כך בעיניו, אך בנושאים חשובים בעיניו (לרוב עניינים רוחניים יותר) הוא לא מוכן לעגל פינות בשום פנים ואופן. בנוסף האב אינו רגיל להסביר את נימוקיו, והוא קובע עובדות בשטח – "עשה כך – כי כך אמרתי".

לעומת זאת הנהגתה של האם היא הנהגה של חינוך בדרך הסברה וריצוי, וכלשון הגמרא (קידושין ל', ב'): תניא רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים הכתוב כבוד אב לכבוד אם, וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה לפיכך הקדים הכתוב מורא אם למורא אב".

כאשר התורה מתייחסת לדרך בה ההורים מלמדים את הילדים כמציאות קיימת "שמשדלתו בדברים", משמע מכך שאין מדובר בהוראה, אלא במציאות קיימת, היות והנהגתם של ההורים כלפי הבן בחינוכו לדרך התורה, מקבלת השראה רוחנית וכוחות מיוחדים מעולמות נעלים שמהם נמשכת הנהגת החינוך, היינו שני עולמות הקדושה שהם אורות ה"חכמה" וה"בינה" שנקראים בלשון הקבלה "אבא" ו"אמא", ולכן הנהגת האב הנמשכת מהשורש הרוחני של החינוך שלו הוא בהתאם להנהגתה של ספירת החכמה – שעניינה גילוי נקודת השכל מבלי הגבלתו בהסברים שאינם משקפים את עומק השכל עצמו.

לעומת זאת טבעה של האם, בהיות שורשה הרוחני בספירת הבינה – שעניינה הסברה תוך התחשבות במקבל ובמצבו הנוכחי, הוא להסביר את הוראותיה לילדים, ולקחת לתשומת ליבה את דבריהם המוצדקים או הלא מוצדקים, ולבחון את המצב.

כאשר התורה ציוותה על האב לחנך את הבן, היא קבעה בכך שחלק החינוך שעליו נאמר "חנוך לנער על פי דרכו" הבא בצורה של הצבת גבולות ברורים – כפי שהנער צריך להתחנך, כשמצוות התורה הם גבולות בל יעבורו – בין אם מבין את פשרם וסברתם ובין אם אינו מבין, - יהיה על ידי האב, מכיוון שכוחו הרוחני של האב בשעה שהוא מחנך את הילד לנושא מסוים בפרטות, הוא חלק מהחינוך הכללי – שרובו בחינוך תת הכרתי המושפע על ידי עצם ראיית הדמות הרוחנית של האב כפי שמתנהג בדרך התורה מבלי פשרות, מתוך חיות ושמחה של קבלת עול מלכות שמים אמתית, בין אם מבין את טעם המצווה ובין אם אינו מבין.

לעומת זאת תפקידה של האישה בעיצוב נפש הילד, למרות שהוא שווה לחלקו של האב (או גדול ממנו – כמו שנראה בהמשך) אינו נקרא "חינוך" אלא "תורה" שכן האם משלימה את חלקו של האב על ידי הבינה היתירה שלה, העובר לילד יותר על ידי גילוי אהבתה הגדולה לבנה – שמנותב לרצון הגדול של האם שילדה ילך בדרך ה', ויטיב לו באמת ובתמים בשני העולמות, ופחות על ידי קביעות גבולות והענשה, וכלשון חז"ל "משדלתו בדברים".

זו היא דרך התורה: בראשונה – עשה כי כן צווית, ועשייתך אינה תלויה בקיום הבנתך או באי קיומה. אך לאחר מכן, ראוי ואף מן ההכרח, שתבין את המצווה ותתחבר אליה כפי יכולתה. רק בדרך חינוך זו, שבה משתתפים שתי תכונות ההורים המחדירים בילד יראה ואהבה כאחד, חודרת הארת התורה ללב הילד כפי שניתנה מסיני.

שלימות זו של התורה הנמסרת לילד דווקא על ידי התוכחה וההנהגה המיראת של האב ה"חינוך" וה"מוסר", יחד עם האהבה והבינה של האם שמנחיל לילד את התורה בפועל, נכתב בפסוק (משלי א, ח): "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ".

מכך אנו למדים, כי האב הוא המייסר, המוכיח והמעמיד את הבן על הדרך הישרה, ופעולות אלו הם הנקראות בתורה בשם "חינוך" ועליה מצווה האב. אך התורה חודרת ללבו של הילד כראוי דווקא בצירוף חינוכה של האם על ידי האהבה הגדולה שהיא משדרת לילד, עד שהתורה שהוא מקבל דרכה נקראת "תורת אמך"!

אמנם בספרי חסידות מבואר כי למרות שהתפקיד הכללי של האב נקרא "יראה" והתפקיד הכללי של ה"אם" נקרא "אהבה", (בהיותם משמשים כצינורות לעולמות העליונים, שהם "אבא" – יראת הרוממות, ו"אמא" – אהבה), הרי שתפקידם משותף לחלוטין, באופן שהפעולה של כל אחד מהם נשלמת רק כשהיא משולבת במעשיו של השני.

כאשר האב משתמש רק בתפקיד ה"מוכיח" וה"מיירא",  ללא שהוא משדר אהבה עזה, או לחילופין כאשר האם רק "משדלת" ומאהבת את התורה על בנה, אין החינוך יכול לחדור ללב הבן בשלימות. תפקידם של האב והאם נקרא בלשון הקבלה "תרין ריעין דלא מתפרשין" כלומר שתפקידם הוא דווקא בצורה של חיבור מוחלט בין היראה ואהבה, כשהיראה כלולה באהבה והאהבה כלולה ביראה.

וכלשון רבינו יונה מגירונדי (שערי ראש הדרוש השלישי סימן ע"ב):

ולמה נצטווה לדבר עם הנשים תחלה? מפני שהן שולחות בניהן לבית הספר, ומשימות עיניהם עליהם שיעסקו בתורה ומרחמות עליהם בבואם מבית הספר, ומושכות לבם בדברים טובים, ושומרות אותם שלא יתבטלו מן התורה ומלמדות אותם יראת חטא בילדותם ונמצאו הנשים הצדקניות סבה לתורה וליראה.

זאת הסיבה שכאשר מסיבות שונות אין לילד אב (אם מפני פטירה או ריחוק מקום), נותנת התורה את הכוחות בשלימותם לאם וכלשון המאירי (נזיר כ"ט, א'): "וכן אם אין לה אב, האם חייבת בכך". שכן התורה מסרה לאב ולאם את שני הכוחות של יראה ואהבה, כשהאב מקבל גם את כוח האהבה הנקרא "אמא", והאם מקבלת גם כן את כוח האהבה הנקרא "אבא".

נכתב ע"י הרב יהודה וינגרטן, מחבר ספר "חסידות מפורשת" ויו"ר מכון יסוד החסידות, כתובת המייל @gmail.com9260874