פשוט להיות אמא: תסדרו כבר ת’חדר!

מה עושים עם החדר הזה, שאלה בייאוש אחת האימהות בחוגים, שתמיד מלא בגזירות, טושים, מחקים וקרעי דפים צבעוניים... גרביים זרוקות... מגרות פתוחות... כוסות מיץ עתיקות יומין, ספרים פתוחים עם אוזני חמור ומחברות עם שכפולים נודדים...
אוף! איזה חדר בלתי אפשרי!

אז מה אם אני אמא מוסמכת, מדופלמת ומנוסה...
מה, אין לי חולשות? פשוט לא הצליח לי בשום דרך.
ומה כבר לא ניסיתי. "לא להיות שם". להגיד. להסביר. להתפלל על עצמי להיות רגועה, נינוחה ומסבירת פנים... אפילו להתחנן.
למען הבריאות של אמא.
למען העולם הבא שלכם.
אולי למען חפיסת שוקולד?...
ניסיתי להזכיר. בנועם. בקשיחות. בלהתפוצץץץ!!! מה לא.

אני מודה ומתוודה, שיתפה אותה אמא, שבקרים רבים הייתי נכנסת אל החדר בייאוש, ותוך שאני רוטנת ומתלוננת, הייתי פשוט... מסדרת. כמובן, בלי שאף אמא בחוגים שלי תדע...

בינינו, תוך 20 דקות, כמו כבמטה קסם, החדר היה משנה את צביונו, והופך ממחסן סמרטוטים שאינו ראוי למגורי אדם, לחדר של ממש. כזה שגרים בו אנשים. שהדלת מצליחה להיפתח בו ממש עד הסוף. חדר שאפשר לראות בו איפה ממוקמת המיטה, מה גודל הבלטות, האם יש בו שניים או שמונה כיסאות והאם המיטה היא של יחיד או משולשת.

אבל גם סף הסבלנות שלי הגיע לקיצו. אבל ממש.
יום אחד החלטתי לשים לזה סוף. הגיתי תכנית גאונית שצריכה להיחרט על דפי ההיסטוריה.
הפקעתי "בטאבו" את החדר מאחריותי לגמרי.
החלטתי שזה לא החדר שלי, אלא של השכנים...
מה, אצל השכנים אני מעירה? ממש לא! עצבנית? כועסת? רוטנת? מפשרת בין דרי החדר? לא ולא.
עברתי ליד החדר בהחלטה שהוא של השכנים.

במסדרון עוד הספקתי לדחוף עם הרגליים 3 גרביים גלמודות, חצי תפוח נגוס שהנמלים כבר חגגו עליו, בובה אחת וכמה חלקיי פליימוביל שגלשו החוצה מהחדר, וסגרתי (אמנם במאמץ כלשהו) את הדלת.

ניגשתי למטבח, מרוצה מהצעד החדשני-מהפכני-מרגיע, ופניתי לעיסוקי.

נכון, זה לא קרה מיד.
זה אפילו לקח זמן-נשימה די ארוך והרבה עבודה של דמיון מודרך, שלושת / עשרת הממדים או מוח אחד, שנים או יותר, כדי לדמיין את ההפקעה ההיסטורית בטאבו...
אבל אם מאחורי הדלת היפה יש חדר פלוני ששייך לאלמוני,
מה זה קשור אלי?

אחרי משהו כמו שבועיים (!) חל לו בשקט...
מהפך!
אחר-הצהריים אחד שמעתי אותן מהמטבח. הן החליטו ביניהן על איך מסדרים, מי עושה מה וכמה ופשוט... סידרו! כשהגעתי בערב לחזות בפלא, ראיתי דבק-חשמל צבעוני מודבק על הרצפה בריבועים-ריבועים. מה זה, שאלתי?, "חילקנו את כל החדר לשטחים, וכל אחת אחראית לסדר את השטח שלה", הסבירו לי הבנות המתוקות. כמה זה מקסים לראות אותן מוצאות דרכים מקוריות לקחת אחריות כשסוף סוף הצלחתי להרפות.
כן! השחרור הגואל הביא איתו את בשורת הסדר והניקיון.
הבנות המתוקות שלי התחילו לסדר את החדר!

כשחלפו השבועות והבלגן חזר – שוב החלטתי לא להרפות מהמחשבה שהבנות הבוגרות והמקסימות שלי יודעות ורוצות לסדר ובעיקר – שהחדר לא שלי!

מה קרה? הבננות פיתחו יצירתיות-על בנושא הסדר...
יום אחד הגדולה הבטיחה לקטנה שעה בנגן שלה תמורת סידור כל החדר... בפעמים אחרות הן ארגנו ביניהן תורנות, או החליטו ש"כל אחת מסדרת בחדר 20 דברים"....

גבירותי ורבותי! הכל אמת לאמיתה.
אתם מוזמנים לבוא ולשאול את הבנות שלי...

דקלה יוספסברג היא מנחת הורים ויועצת בגישת שפר.

דקלה יוספסברג בסדנה "פשוט להיות אמא" תעזור לך לעשות שינוי בקשר עם הילדים, והכי חשוב - תחזיר לך את השמחה והכיף של להיות אמא. כרגע בהצעה מיוחדת! לפרטים הקליקי כאן.