ההרצאה ששינתה את חיי: אל תתלונן על הכלים שה’ נתן לך

כמה רציתי לעשות אותו מאושר! כמה רציתי להביא לו "רק פעם אחת" איזה "כמעט טוב" אחד במקום כל ה"המספיקים בקושי" אבל לא יכולתי. ביום שבת אחד, כשרק אני ואבא שלי היינו בבית - הייתי אז אולי בכיתה ה' או ו' החלטתי לדבר איתו על זה. להגיד לו שאני נורא מצטער שאני לא מביא לו אושר כמו שאחותי מביאה לו. הוא שמע את מה שאמרתי, הסתכל עלי במבט האוהב שלו ובניגוד לאופי שלו שהוא אופי של בן אדם שבקושי מוציא מילה מהפה שלו, הוא נתן לי את ההרצאה הכי יפה ששמעתי בחיים שלי.

"גדי", הוא אומר לי :"אבא לא אוהב את הילדים שלו בגלל שהם מביאים הביתה ציונים טובים. אבא אוהב את הילדים שלו בגלל שאי אפשר אחרת. הם בדם שלו. הם הנשמה שלו. הוא מוכרח לאהוב אותם. אפילו אם הם עושים דברים רעים, בכל זאת הוא אוהב אותם. אבל אתה, גדי- אתה אף פעם לא עשית דבר רע."

אני מתחיל להגיד לו "אבל, אבא.." הוא מפסיק אותי ואומר: "ששש... גדי, תקשיב! כשאלוקים ברא את העולם הזה, הוא החליט לברוא עולם מעניין, לא עולם מושלם. בגלל זה הוא ברא אנשים עם כל מיני צורות וצבעים וכל מיני כישרונות. ולכל אחד הוא נתן כלים אחרים. לאחד הוא נתן עושר, ולאחר הוא נתן ידיים טובות, לזה הוא נתן כישרון במוזיקה, ולהיא כשרון במתמטיקה. אנחנו לא יודעים למה אלוקים עושה מה שהוא עושה. אנחנו לא יכולים להאשים מישהו בגלל שאלוקים לא נתן לו את הכלים. אנחנו יכולים להאשים רק אנשים שלא מנצלים את הכלים שאלוקים נתן להם. בגלל זה, גדי, אני אומר לך דבר אחד ומסביר לך דבר שני.

הדבר שאני אומר לך הוא, אל תתלונן על הכלים שאלוקים נתן לך. והדבר השני שאני מסביר לך זה, שלפעמים לוקח לנו קצת זמן בשביל לגלות את הכלים שאלוקים נתן לנו, בגלל שהכלים שהוא נתן הם ככה מתחבאים. אז תהיה סבלן, גדי. תהיה סבלן כמו אבא. יום אחד גם אתה תגלה שיש לך כלים טובים". איך אהבתי אותו, את האבא שלי, באותו יום שבת! רציתי לחבק, או אפילו לנשק אותו, אבל התביישתי. את ההרצאה הזו, אבא שלי, האיש הפשוט והטוב והחכם הזה, נתן לי אולי לפני 30 שנה, לפני שבמדינה הזו ידעו הרבה על דברים כמו דיסלקציה, קשיי למידה, או כל מיני מגבלות אחרות.

שנה או שנתיים אחרי השיחה הזאת מצאתי את הכלים שאלוקים נתן לי. ישבתי בשיעור אני-לא-זוכר-איזה. המורה שלנו היה חולה, אז היה לנו מורה-מחליף .הוא מדבר על מה שהוא מדבר, ואני בעולם אחר. פתאום אני רואה את המורה המחליף עומד על ידי. לפני שאני מספיק להגיד מילה, הוא סוחב לי את הנייר שאני מקשקש עליו.

הא מסתכל על הנייר ואומר לי: " מה אתה עושה?"

אני אומר לו, "סתם מקשקש".

הוא אומר "מה ציירת פה?"

 אני אומר לו, "סתם".

 הוא אומר לי "סתם מה?"

 אני אומר לו "סתם ציירתי אותך עומד על-יד הלוח".

 הוא לקח את הציור והכניס אותו לתיק שלו. אחר-כך התברר שהאבא של המורה-המחליף הזה הוא צייר בעל שם עולמי, והוא לקח את הציור והראה לו. תוך כמה ימים (הצייר) בא לבית שלנו, הסתכל על עוד ציורים שלי ומיד המליץ שההורים שלי יעשו הכל בשביל לטפח את הכישרון שלי בציור. מה אני אגיד לך? מאותו יום האבא שלי הוציא את המיץ שלו בשביל שאני אוכל ללמוד עם הציירים הכי גדולים שיש -גם פה בארץ וגם בחוץ לארץ. היום אני בן 42, ובחודש שעבר פתחתי את התערוכה ה- 28 שלי, והפעם- בניו-יורק במוזיאון לאמנות מודרנית. ואבא שלי (שעכשיו הוא כבר בפנסיה) מה הוא אומר על כל ההצלחה שלי? הוא אומר: "מה אתם עושים רעש? הילד מצא את הכלים והילד משתמש בכלים"...

"אל תבקש מהחברה אישור להיות עצמך".

מתוך הספר "קשב וריכוז" של גלעד שמעא ויחיאל אליאס.