קשב וריכוז: סוף כל סוף, לבעיה שלי יש שם

כמעט בכל לילה, כששכבתי במיטה חסר מנוחה מרוב כעס, אכזבה ותסכול שחשתי כלפי עצמי, הייתי מבטיח שממחר זה אחרת, ממחר יקום אדם חדש.

כמעט בכל לילה, תחת עדת אין ספור הכוכבים, הייתי מתחנן שממחר אשתנה. ממי לא ביקשתי, בעצם התחננתי?...אלוקים......!!! הכל ובלבד שמחר, בבית הספר או בעבודה, זה ירגיש ויהיה אחרת. כך חייתי עד גיל 21.

מגיל מאוד צעיר כבר נהגו הגננות והמורות שלי לספר להוריי בכל הזדמנות, עד כמה אני ילד מקסים, אינטליגנטי ומלא פוטנציאל, שפשוט לא בא לידי מיצוי. אם רק הייתי מתאמץ יותר, אמרו, הייתי מגיע להישגים גדולים הרבה יותר.

אם היה לי שקל, על כל פעם ששמעתי את המשפט הנדוש: " אין לא יכול, יש לא רוצה" – גבירותי ורבותי, כבר הייתי קונה לעצמי דירה בשכונת פאר... כמה ששנאתי את המשפט הזה: " אני לא רוצה?!, אם יש מישהו שרוצה- זה אני!", אבל הם היו בשלהם, ותחושת הבדידות המזהרת שבי והתסכול העצום מהיותי לא מובן על ידי האנשים הקרובים אליי ביותר, רק התווספו לעלבון שבא מאותם האנשים שקראו לי שקרן, עצלן, דחיין ובכיין. מה שהיה הכי עצוב, שכבר התחלתי להאמין להם.

כבר האמנתי להם כל כך, שפשוט התחלתי לברוח מעצמי ומכל התמודדות עם הדרישות והציפיות. בית הספר נתפס בעיניי ככלא בו המורים משמשים כסוהרים, השיעורים היו בעיניי עונש מוות אינטלקטואלי שדיכא כל יצר סקרנות שהיה טבוע בי והבית הפך לשדה קרב, בו ניטשו מלחמות אינסופיות, שגבו ממני וממשפחתי מחיר יקר מנשוא. לא הבנתי מה הבעיה בי, ואף אחד לא טרח לתת הסברים. איך יכול להיות שקמתי בחמש כדי להגיע לשעת אפס ועדיין איחרתי, איך זה ייתכן שידעתי הכל לפני הבחינה ובסוף נכשלתי. איך?

כך הילכתי בעולם עד גיל 21, הייתם מאמינים?... באפסיות מוחלטת ורעילה, תלוי בחסדיהם של אחרים, ונטול שאיפות. היו לי שאיפות, אך הן הפכו לתקוות. "מה ההבדל?" אתם שואלים. בעיניי ההבדל טמון בכך שכאשר אדם מלא אמונה ביכולתו להצליח, הוא לוקח אחריות על חייו ועושה הכל לשם כך, אלה הן השאיפות. לעומת זאת, אני חשתי כאילו חיי הפכו למשחק רולטה, שהדרכים בהן אלך, יוכרעו ביד הגורל, ולא נותר לי דבר, אלא להסתפק בתקוות, להתפלל, שאיכשהו זה יסתדר לי.

כך יצא שאחרי שהשתחררתי משירותי הצבאי, מצאתי עצמי חרד מן הצפוי לי בעולם המבוגרים: חשתי כאילו אני משולל כוחות וכלים לחלוטין. הרצון העז שלי ללמוד באקדמיה התנפץ למול החומות הגבוהות שהקיפו את מאגר הידע האינסופי הזה. ככל שהחומות היו גבוהות יותר, כך הפכתי אני ושאיפותיי, לנמוכים יותר.

אבל רצה הבורא והכרתי במפתיע את הארגון הנקרא מהו"ת – מרכז התעצמות ותובנה. הילד התמים, הפגוע והעדין ששכן בתוך הבחור הגדול עם הפה הגדול רושף הרעל והסרקזם, פגש לראשונה בחייו בחום, הבנה, הכלה והעצמה, ששינו את חייו. אולם מעבר לכל מעלות אלו, הידע אותו העבירו לי במקום הזה, גרמו לי להבין כי ייתכן ואני לא דפוק, לא אפס, לא מסוכן לציבור ולא פוטנציאל שלא יתממש לעולם.

האבחון שעשיתי זמן קצר לאחר מכן, חשף את האמת הכואבת באשר להפרעת הקשב שלי, אך שחרר גם תחושת הקלה עצומה: סוף סוף, לבעיה שלי היה שם, היו לה פנים ואופי, שצבעו מחדש את חיי והאירו כל רגע ורגע בהם באור שונה.

אם אאלץ לדמות לכם, ידידי, מהי משמעות האבחון בעבורי ובעבור רבים אחרים, אתייחס לכך כאל גילויה של מחלה קשה, ששכנה בחולה במשך שנים רבות, מיררה את חייו, ואיש לא גילה אותה. בעבורי זו הייתה התחושה. לאחר האבחון והטיפול שבא בעקבותיו, חשתי בריא יותר מאי פעם.

היום, שעה שאני מגשים את שאיפותיי ומביא לכדי מיצוי את הפוטנציאל הנודע לשמצה שלי, אני מבין שעד האבחון והתאמת התרופה המתאימה לי, הייתי מכונית מרצדס חדישה ללא המנוע, ספר עם כריכה מוזהבת ודפים ריקים, אמבט שיש ריקה ממים או חדר רחב ממדים ומפואר, כשאיש אינו יושב בו לעולם. הייתי חצי בן אדם, חצי ממה שיכולתי, חצי אור.

התודעה שקיבלתי, יחד עם הכלים הרגשיים, הפיזיים והתרופתיים, שינו את חיי לטובה בכל המובנים האפשריים. היום אני אדם אחר, שונה בכל מובן אפשרי, אך בעיקר בכך שאני חי עם עצמי בשלום ובכך שאני, ורק אני, מנהל את חיי, ואני ורק אני, אגשים את השאיפות שלי. זו אמונתי ואני איתן ונחוש בדעתי לדבוק בה.

כולי תקווה שאשמש בעבורכם השראה, בכדי שתדעו שכמוני, כמו הילד שאני הייתי פעם, מסתובבים עוד עשרות אם לא מאות אלפי ילדים ובוגרים, אנשים מופלאים, שרק מחכים לרגע שמישהו יסיר את הוילון מעל עיניהם, וייתן להם להביט בעצמם במראה, בפעם הראשונה, ולראות מי הם באמת. לראות מבעד להפרעת הקשב...

מתוך הספר "קשב וריכוז" של גלעד שמעא ויחיאל אליאס.