שלושה ציורים ואיטלקית

שני ישראלים שלא ידעו מילה באיטלקית נסעו לאיטליה ונכנסו למסעדה. שאל אחד: "איך נזמין אוכל בלי לדעת איטלקית"?, ענה לו חברו: "סמוך עלי".

קרא החבר למלצר וביקש: "מלצריקו, תביא לי מרקיקו". המלצר הגיע עד מהרה ובידיו מרק לשניים. החבר ראה כי טוב והמשיך: "מלצריקו, תביא לי שניצליקו". גם הפעם המלצר הבין אותו. בשלישית ביקש הבחור: "מלצריקו, תביא לי חשבוניקו".

כשהגיע המלצר עם החשבון, שאל הישראלי: "נו, מה דעתך על האיטלקית שלי?". חייך המלצר: "אם לא הייתי ישראליקו - היית נשאר רעביקו"...

***

מצוות רבות ישנן בפרשתנו הקצרה, פרשת בהר, אך בין כולן עובר כחוט השני עיקרון זהה. נדבר על אחת מהן: מצוות החזרת קרקעות בשנת היובל לבעליהן המקוריים [אם על ידי גאולת הקרקע על ידי בעל הקרקע, או על ידי צאצאיו או קרוב משפחתו].

אדם מן השורה כי יקרא את הציווי, ירים גבה. אדם נורמטיבי עובד על כספו קשה ומעניק לו חשיבות בהתאם, אך כאן התורה מצווה אותי להפסיד את כספי ומקור מחייתי, או לפחות חלק ממנו. לדוגמה סוחר נדל"ן שקנה 50 דירות בשכונה פלונית נדרש בשנת היובל לתת אפשרות למוכרי הדירות לקנות חזרה את דירותיהם. גם אם המחיר עלה - הם ישלמו רק את הסכום שבו הם מכרו...

הגמרא (מגילה יד.) דורשת את הפסוק: "אין קדוש כד´ כי אין בלתך ואין צור כאלוקינו" - "ואין צור כאלוקינו - אין צייר כאלוקינו. אדם צר (=מצייר) צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה קרביים ובני מעיים, אבל הקדוש ברוך הוא צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה קרביים ובני מעיים". דבריה של הגמרא ברובד נמוך מכוונים כמובן לעובדה שאשה מתעברת ומולידה וולד - "צורה בתוך צורה".

נעמיק מעט יותר. ידוע המשל על תערוכת הציורים ששופטיה התלבטו נואשות בקשר לציור שיקטוף את המקום הראשון, תוך כדי הדיון נכנסה בעד החלון ציפור שעטה על ציור המציג קערת פירות חיים ובשלים וניסתה לנקר בהם. מיד הסכימו כולם להעניק לציור זה את המקום הראשון בתערוכה.

הציפור חשבה שהציור אמיתי.

מעשה שהיה בירושלים בצייר מומחה שהוזמן ליצור יצירות אומנות עם מסר יהודי על קירות אחד מבתי הכנסת. מספרים שבמהלך עבודתו סיים הצייר לצייר בימה לספר התורה מלאכת מחשבת, ומשסיים את נגיעות המכחול האחרונות מתח את גוו, הזדקף בהנאה, והלך להכין כוס קפה.

משחזר עם כוס הקפה הבחין ממרחק בפגם קל בבימה, ניגש במהרה לתקן את הליקוי והניח את כוס הקפה על... הבימה המצוירת. כמובן שהכוס התנפצה לרסיסים ועבור הצייר היה זה מאוחר מידי. הציור הוכתם כולו והושחת.

הצייר חשב שהציור אמיתי.

הפלא הגדול אצל בורא העולם, שהוא צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה קרביים ובני מעיים. אדם מתחיל את מסלול חייו כשהוא זקוק לעזרה על כל צעד ושעל עד שהוא גדל וקונה עצמאות. לאחר מכן מתחיל האדם לקנות ולמכור, לבנות ולהרוס, לקרב ולהרחיק.

אם משהו לא הולך לפי תוכניותיו הוא מתאכזב/ כועס/ מנסה שוב באופטימיות. במידה והכל הולך כשורה אין טווס שמצליח לנפח את חזהו כמו אדם זה. היצור הזה [יצור אותיות ציור] שוכח לחלוטין שהוא בסך הכל מונהג מלמעלה ותפקידו הוא רק לבחור בין טוב לרע.

הציור עצמו חושב שהוא אמיתי... 

***

על זה אמרה הגמרא "אין צייר כאלוקינו", שמצליח לצייר ציור כזה מוצלח שהציור חושב שהוא חי. התורה נותנת לאדם שיעור חשוב ביותר: תבטח בד´ שיספק לך את מזונך ושאר צרכיך, כי אתה בסך הכל עושה ה-ש-ת-ד-ל-ו-ת!

השתדלות יתירה לא תביא תועלת, כשם שהשתדלות פחותה לא תגרום לאסון. את המינימום הדרוש לקיומך תקבל בכל מקרה, ואת מה שלא מגיע לך - לא תקבל לעולם. הביטחון, שמופיע כעיקרון ברוב המצוות בפרשה, גם מעניק שלווה ורוגע בידיעה שהכל מושגח בפרטיות.

לכן גם כשנדרש ממך להחזיר למוכרי הדירות את בתיהם באותו הסכום, ולא לגזור קופון נאה מהעסקה שעליה עמלת, אין לך שום סיבה להרגיש הפסד, כי את הרווח הזה מעולם לא הרווחת בכדי שתפסיד אותו. בפעם הבאה שנדמיין שיצרנו משהו טוב בזכות ה"איטלקית" שלנו, לפחות נשתדל להודות ליוצר האמיתי, ולו בפנטומימה.