רעידות אדמה: הקב"ה שואג כארי על חורבן בית המקדש

רביעי שעבר, בלילה, במרפסת הצפתית שלנו, פתאום רוח חזקה ואחריה רעידות עוצמתיות... פחד! 

ככה בעלי מתאר את זה. אני הייתי באותה שעה במרכז, בערב חיזוק לרפואת אורטל בת דינה (רפואה שלמה... תגידו אמן). בעלי קפץ מיד לבדוק מה עם הילדים. מזל שרק אחת הרגישה, כולם היו רדומים אבל האחת נכנסה לפאניקה אמיתית.

הנשואה שלי, עם שתי בנות קטנות, ברחה מהבית החוצה (אחת בת שנה וחודשיים והקטנה בת שבועיים)... "זה היה חזק, אמא...". היא ספרה לי למחרת.

כן... בצפון כולם חוו את זה... דברו על זה, נלחצו מזה... כולם בתקוה שזה היה משהו חד פעמי ונגמר. אבל אתמול בערב שוב, רעידת אדמה...

"המביט לארץ ותרעד..." 

בשעה שהקב"ה זוכר את ביתו שחרב והעולם שאנן, מיד מוריד שתי דמעות לים ואדמה רועדת...

הקדוש ברוך הוא שואג כארי על חורבן בית המקדש, על הגלות, והוא כביכול בועט ברקיע, מכוח הרעידה, השאגה האדירה והבהלה – ותרעד הארץ...

תזכורת:

במקום שאננות – שאי נא עיניים לירושלים.

הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו, הוא חפץ לגאול אותנו, הוא רוצה לראות אותנו מתגעגעים, נכספים.

בסוף ספר הכוזרי כשהמלך שואל: מתי תבוא הגאולה? התשובה המדהימה היא: "כאשר יכספו לירושלים בתכלית הכיסוף..."  

"כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו..." כשנתגעגע באמת לגאולה, כשנבקש מכל הלב את אבני ירושלים בנויות או אז... רק אז, נזכה לחונן את עפרה.

ואף, שיהודי צריך כל הזמן להתגעגע ולבקש גאולה, כשמגיעים שלושת השבועות אנחנו חייבים, אבל חייבים להיות מצרים, לנהוג מנהגי אבלות, להרגיש את זה, להרגיש ולחוש את התקופה ולא לחכות שהיא תיגמר ונעבור את זה.

להקדיש כל יום קצת זמן ולהתפלל על בית המקדש. 

לבקש על עם ישראל.

להתחבר לכאב של האחר.

פחות בילויים. פחות טיולים והנאות.

תצטמצמי קצת, תני לילדים להרגיש את זה.

הקדוש ברוך הוא נתן לנו תזכורת – רעידות קטנות בלב... תבכו איתי. תחכו איתי. תראו לי שאכפת. 

שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. אמן.

מוקדש באהבה לרפואת אורטל בת דינה.