גדול הדור נפל למשכב והתייסר בייסורים. לא תאמינו מדוע

רבי חיים עוזר גרודזינסקי, רבה של וילנא, נפל למשכב. על פי הוראת הרופאים, נאלץ לנסוע למעיינות המרפא בקארלסבאד למשך תקופה משמעותית, שכללה גם את הימים הנוראים: אלול, ראש השנה, עשרת ימי תשובה

 יום הכיפורים, סוכות, שמחת תורה... הדבר היה קשה מאוד לרבי חיים עוזר. הוא התקשה להשלים עם העובדה שנגזר עליו להיות רחוק ממרכזי התורה והיהדות, רחוק מאוירת 'אלול' ששררה ברחובות ליטא בימים קדושים אלו ולהיות בנכר, באווירה המנוכרת והקרה של מקום המרפא. היתה לו מכך עוגמת נפש גדולה.

ימי אלול חלפו ועברו. ראש השנה חלף גם הוא. והנה הגיעה שבת שובה. במהלך השבת פגש רבי חיים עוזר יהודי, וקיבל את פניו בשמחה. "שלום עליכם. מנין אתה?", התעניין רבי חיים עוזר.

"מאמריקה", השיב היהודי וסיפר מדוע הגיע לרוסיה. "היה לי אח בפטרבורג, לאחרונה הוא נפטר. חשבתי כי מדוע שהאלמנה תינשא לאיש זר, הלא עדיף שאני, הגיס, אתחתן עם גיסתי האלמנה ואדאג לילדיי של אחי".

היהודי הוסיף וסיפר לרבי חיים עוזר כי הוא כבר כתב על ההצעה לאלמנה, שגם היא הסכימה לכך. "קבענו להיפגש מחר בדנציג, שם אשא אותה לאישה כדת משה וישראל".

רבי חיים עוזר שמע את הדברים ונחרד: "הלא אשת אח שיש לה בנים, ערוה היא, ואיסור גמור לקחתה!", אמר ליהודי. אך הלה לא השתכנע. "זו אינה חומרה", המשיך רבי חיים עוזר לומר. "זהו פסוק מפורש בחומש". וכהוכחה לדבריו, פתח את חומש ויקרא (פרק כ' פסוק כא) "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ", והראה ליהודי את האיסור וחומרתו.

השיב היהודי: "האמן לי, שאיני משתכנע משום אדם. אף אחד לא יוכל לשכנע אותי לבטל את תוכניתי. אבל אם רבה של וילנא יורה לי כן – לדבריו אציית".

השיב רבי חיים עוזר ליהודי: "אני הוא חיים עוזר גרדזינסקי. אני רבה של ווילנא"... והיהודי אכן ביטל את תוכניתו.

הרב שך, ששמע את הדברים מפיו של רבי חיים עוזר בעצמו, סיפר את הסיפור והוסיף בהתרגשות: "ראו נא, כי כדאי לפני הקב"ה להשאיר את רבן של ישראל בנכר, בימים הקדושים והנוראים, מחוץ לקהילתו הגדולה ולמרכזי התורה והיראה שהורגל בהם; כדאי לו לגרום לו לעגמת נפש עד לדכדוכה של נפש, ואף כדאי היה לגרום לאותה חולשה של בריאותו שאילצה את רבי חיים עוזר להישאר שם – כל זה כדאי היה לפניו כדי להציל יהודי אלמוני מלעבור על איסור תורה"...

מתוך 'גיליון דברי תורה – בעלזא'