בחורי הישיבות כלוחמי סייבר: מסר אקטואלי ומיוחד מפרשת השבוע

בפרשתנו מסופר על בני גד ובני ראובן שבאו לבקש להתנחל מעבר לירדן, כשהנימוק שלהם הוא כלכלי בעיקר, ריבוי המקנה שהיה להם. משה מציב להם תנאים נוקשים שימנעו גרימת דמורליזציה בקרב העם והם מקבלים על עצמם את כל התנאים ויותר. משה אכן מאשר את הבקשה, ומעביר אותה בהתניה הנדרשת ליהושע וראשי המטות.

נצטט מספר פסוקים מתוך הפרשה (במדבר פרק לב) ונשים לב לפעמים הרבות, בהן מצוין כי מדובר ב'בני גד ובני ראובן'. "ויָּבֹאוּ בְנֵי-גָד, וּבְנֵי רְאוּבֵן; וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה... אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ--יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ, לַאֲחֻזָּה:  אַל-תַּעֲבִרֵנוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן:  הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה... ויֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם, אִם-יַעַבְרוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי-רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן כָּל-חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי יְהוָה, וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ, לִפְנֵיכֶם--וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת-אֶרֶץ הַגִּלְעָד, לַאֲחֻזָּה. וְאִם-לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים, אִתְּכֶם--וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.  לא וַיַּעֲנוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, לֵאמֹר:  אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל-עֲבָדֶיךָ, כֵּן נַעֲשֶׂה".

מפליא כי בהמשך אנו מוצאים קבוצה נוספת המצטרפת אליהם: "חצי שבט המנשה", אשר לא מופיעים כלל לאורך כל ההתנהלות והמשא ומתן. רק בפסוק ל"ג לפתע נכנסים לתמונה בני מנשה: "וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף, אֶת-מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, וְאֶת-מַמְלֶכֶת, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן".

החלוקה הזו מוזכרת בתלמוד ירושלמי, המגדיר את בני גד ובני ראובן כ'נוחלים מעצמם' ומוציא את בני מנשה מהגדרה זו. משמע כי הם אכן לא יזמו את ההתיישבות שלהם בעבר הירדן, ולא היו שותפים למשא ומתן ולתנאים. איך בכל זאת הגיעו לשם בני מנשה?

כותב על כך הגאון הנצי"ב (ראש ישיבת וולוזי'ן לפני כ-150 שנה) כי משה הוא זה שביקש מבני מנשה להצטרף להתנחלות הזו.

הסיבה לכך היתה כי כיוון שבני גד ובני ראובן היו אנשי מקנה, חשש משה מהתיישבות שלא יהיו בה בני תורה, ולא יהיה מי שיקרין רוחניות בתוך המערכת של חיי המעשה בעבודת המקנה וההיאחזות בארץ.

לפיכך ביקש משה מחצי שבט מנשה שהיו בעלי תורה (כמשמעות הכתוב בספר שופטים 'מני מכיר ירדו מחוקקים') שייאותו להתיישב בקרב בני גד ובני ראובן ואף הוסיף להם נחלה עבור כך. הווה אומר: בני מנשה עברו לעבר הירדן על מנת לתת את הטון הרוחני ואת האווירה התורנית.

כה דבריו של הנצי"ב (העמק דבר דברים ג', טז): "וזהו סדר הפרשה, שהוכיח משה לישראל שהחל לחלוק נחלת בני גד ובני ראובן, ולא יכול לגמור עד שדיבר עם חצי שבט מנשה, וגמר עמם ונתרצו בחלקם, אז ידע משה לגמור חילוק נחלת בני גד ובני ראובן. ודבר זה היה ידוע לכל ישראל באותה שעה, ואחר כך סיפר להם הענין כמה השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה, ומזה ילמדו לדורות להשתדל לדור במקום תורה דווקא, כי בזה תלוי חיי ישראל".

הנצי"ב מוסיף ומבאר ברעיון זה את ההלכה המופיעה במסכת כתובות דף קי"א א': "כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל, כך אסור לצאת מבבל לחו"ל". על כך פירש רש"י: "לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד".

ונסיים בסיפור טרי מפיו של הרב בן ציון שטיינמן, נכדו של מרן זצ"ל: "בכל יום רביעי אני מלמד תורה לבני נוער המגיעים למדרשה של 'קירוב' באזור ראש העין – אלעד. בשבוע שעבר הופתעתי לראות שני ילדים קטנים, שאינם שומרי מצוות, שהגיעו למדרשה ובקשו מאיתנו ללמוד איתם תורה".

"בני כמה אתם, ילדים?" אני שואל, והגדול שבהם עונה לי: "אני בן עשר, ואחי בן שמונה".

"ומדוע הגעתם ללמוד תורה?"

"האח הגדול שלנו משרת בצבא במקום מסוכן מאד, ואמא הסבירה לנו שכדי שה' ישמור עליו - אנחנו צריכים לשמור עליו בלימוד תורה. אז אנחנו באים ללמוד וככה אנחנו שומרים עליו". מה שמבינה אמא יהודיה, לא תמיד מבינים רבים אחרים.

הבה נתחזק בלימוד התורה כדי לקיים את חובת השמירה המוטלת עלינו להיות 'נטורי קרתא' (שומרי העיר). נחשב כלוחמי סייבר הפועלים בעורף ומשפיעים בעוצמה בחזית – ונעשה זאת במסירות ובנחישות לפחות 9-10 שעות ביום, וכל המרבה - הרי זה משובח.