חיים ללא חזון ושאיפות אינם קרויים חיים

בני ישראל שבו ממלחמת מדין, כשבידיהם שלל רב מערי מדין המנוצחות. בתוך השלל היו כלי כסף וכלי זהב, כלי ברזל וכלי עץ. בעקבות לקיחת השלל ורצונם של בני ישראל להשתמש בו, כותבת התורה מספר כללים בהכשרת כלים:

"וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה השם אֶת מֹשֶׁה. אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת, כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר, אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא, וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם" (במדבר ל"א, כ"א-כ"ג).

כלי אוכל של מתכת (העשויים להכנת אוכל ולאכילה הבאים במגע ישיר עם אוכל), כמו סירים ומחבתות, שנבלע בהם דבר מאכל של איסור, יש "לשחרר" אותם מחומר האיסור הבלוע בהם לפני השימוש הבא. כיצד האיסור יכול להיפלט החוצה? אומרת התורה, דבר איסור שנבלע במישרין על ידי אש, שלא באמצעות נוזלים, כגון בשר טרף שצלו אותו על מחבת, יש להכשיר את הכלי ולהוציא את טעם האיסור על ידי ליבון הכלי באש. דבר איסור שנבלע על ידי נוזלים, כמו בישול, יש להכשיר את הכלי באמצעות נוזלים – טבילת הכלי במים רותחים.

הכלל פשוט: "כבולעו כך פולטו". חומר שנבלע, ייפלט באותו אמצעי שגרם לו להיות נבלע (תלמוד עבודה זרה, ע"ה ע"ב).

ישנה הלכה נוספת. כלי אוכל העשויים מתכת העוברים מרשות נכרי לרשות ישראל, אפילו אם הכלים חדשים וטהורים מכל טומאה ולא נבלע בהם שום איסור, יש להטביל אותם במים כדי שישראל יוכל להשתמש בהם (כלי זכוכית טעונים טבילה מדרבנן).

אלו ההלכות שנאמרו לבני ישראל לאחר מלחמת מדין. מהלכות הכשרת כלים אלו, אנו למדים יסודות רוחניים מרכזיים לחיינו:

א. גם כשהכלי נראה נקי וטוב מבחוץ, כל עוד שהאיסור הבלוע בו לא נפלט ממנו באמצעות ליבון, הגעלה או טבילה, המאכל שיתבשל בו יהיה אסור באכילה. גם אם נראה כלפי חוץ שהמאכל כשר והכלי נקי, כיוון שאנו יודעים שבתוך כלי הבישול בלוע מאכל אסור, ההלכה קובעת שהאיסור הבלוע משפיע על המאכל והוא נאסר באכילה.

הפנימיות היא הקובעת, ולא החיצוניות.

גם בנפש האדם, הפנימיות היא הקובעת מיהו האדם, ולא החיצוניות. אנשים טועים לחשוב שהנראות החיצונית היא הקובעת את זהות האדם. זה לא נכון, מה שקובע בעיקר זה מי הוא באמת, מה יש בפנים. מה השם חושב עליו. כשהפנימיות עכורה, האדם כולו עכור, גם אם אין זה נראה כלפי חוץ.

חשוב לעבוד על הפנימיות שלנו ושל ילדינו.

ב. על פי ההלכה, טעם הרי הוא כעיקר. כשיש טעם של איסור, הוא אסור כעיקרו של איסור. גם ביחס לנפש האדם, גם דבר אחד קטן, אפילו רק טעם, מסוגל להשפיע על האדם כולו – לטוב ולרע.

ג. יתכן ושזהו המסר החשוב ביותר – "כבולעו כך פולטו", או בנוסח האמרה המפורסמת: "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן" (רבי נחמן מברסלב). נכשלת ונכנס לתוכך טעם של איסור? הושפעת לשלילה? תוציא את זה החוצה ותכשיר שוב את "הכלי". 

איך אפשר להוציא החוצה את מה שנכנס?

גדולי הפסיכולוגים מנסים למצוא נוסחה כיצד לנקות את פנימיות האדם מהשפעות העבר. התורה מורה לנו את הדרך: כבולעו כך פולטו. הטעם האסור יכול לצאת באותה דרך בה הוא נכנס. אם אדם נכשל בניסיון מסוים, הקדוש ברוך הוא יזמן לאדם את אותו ניסיון שוב. יבוא יום ואדם ימצא את עצמו שוב באותה הסיטואציה, ואז הוא יעמוד בפני בחירה האם "לבלוע" שוב את האיסור, ואז החטא יחדור אל תוכו עמוק יותר וישתרש בו, או לפלוט ולהוציא אותו החוצה.

ידועים דברי הרמב"ם בהלכות תשובה:

"אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכישלון כוח. כיצד? הרי שבא על אישה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה, והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה... ואם לא שב אלא בימי זקנותו, ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אף על פי שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו ובעל תשובה הוא. אפילו עבר כל ימיו, ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו, כל עונותיו נמחלין...".

התשובה המעולה היא כאשר אדם מצא את עצמו שוב מול אותו ניסיון שהוא נכשל בעבר, אולם הפעם הוא מחליט לעמוד בניסיון ולא להיכשל. אם הוא מצליח, "טעם האיסור" נפלט החוצה ונפשו "מתכבסת".

נוסיף נקודה חשובה.

כאשר אדם רוצה לטהר את עצמו ולפלוט את האיסורים הבלועים בו, עליו לזכור שזהו תהליך איטי, שלב אחר שלב. כל שלב בהתקדמות רוחנית הוא חשוב בפני עצמו, וכפי שמלמדת אותנו פרשת מסעי:

בפרשת מסעי מפורטים כל שמות המקומות בהם חנו בני ישראל במהלך מסעם במדבר. רש"י בתחילת הפרשה שואל מדוע התורה מזכירה את כל שמות המקומות, ובתשובתו השניה הוא כותב: "ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת - משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפואתו. כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו: כאן ישננו (ישנו), כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך...".

המלך מראה לבנו את כל המקומות בהם הם עברו עד שהחלים. האב רוצה להראות לבנו, שלא רק התוצאה חשובה - העובדה שהבן הבריא, אלא גם התהליכים חשובים: "כאן ישננו, כאן הוקרנו". תהליך ההבראה הוא חשוב בפני עצמו.

דבר זה רצתה התורה ללמדנו במסעות, ולכן היא מפרטת בהרחבה כל תחנה ותחנה. מטרת המסעות היא לא רק היעד, אלא גם המסעות עצמם. גם אדם שמת באמצע המסע ולא נכנס לארץ - יש חשיבות מרובה בעצם המסעות שעשה.

אל לו לאדם להישאר כל הזמן באותו מקום. חיים ללא חזון ושאיפות אינם קרויים חיים, אולם מצד שני יש להביט בסיפוק על העבר, ללמוד לחנות ולהעריך כל התקדמות.