סוניה סודרי: "לא הבנתי את השפה, ובעיקר את הביטוי: ’זה לא מקובל’"

"כבר מגיל קטן אני עוסקת בתחום התיאטרון", מספרת סוניה סודרי. "זה המקצוע שלמדתי והתמחיתי בו מאז שאני זוכרת את עצמי. בתחילה למדתי מוזיקה, אחר כך תיאטרון, המשכתי לעוד בית ספר של תיאטרון חזותי ובהמשך נכנסתי לעבוד בתיאטרון היומי".

סוניה היא ילידת אלג'יר, אבל היא גדלה בצרפת. "מהרגע שנכנסתי לעולם התיאטרון לא יצאתי ממנו", היא אומרת בחיוך. "קיבלתי פרויקטים חובקי עולם והסתובבתי עם התיאטרון שהופעתי בו במגוון של ארצות, הופענו בכל המקומות ומאוד נהניתי מכך".

לצד העיסוק בתיאטרון סוניה הייתה גם משוררת והועסקה כקריינית ברדיו של המשוררים העכשוויים ביותר. "היה מוטיב אחד שהנחה את השירים שהקראתי. רובם ככולם דיברו על הניסיון לחפש את הנצח, את הנצחיות שבעולם. זה גרם לי להרבה מחשבות על העולם שאני חיה בו. מחשבות על מה שאנחנו עושים כאן, והשאלה הגורלית ביותר - מהם החיים ומה זה המוות? אלו שאלות שצצות לדעתי אצל כל אדם נורמלי שלא מפחד לעמוד מול המציאות. העניין הוא שככל שבדקתי וניסיתי לחקור כך הבנתי שחייבת להיות תשובה, לא ייתכן שלא. הפחידה אותי המחשבה שאשאר בלי תשובה, וידעתי שאני אעשה הכל כדי למצוא אותה. רציתי לדעת דבר אחד – מה התפקיד שלי ברחבי הגלקסיה הענקית הזו?

"חיפשתי בעיקר בכל מיני מקומות מדעיים", היא מציינת, "וככה, אחרי חקירות רבות ותהיות הגעתי ליהדות לבד, בכוחות עצמי, ולאחר מכן חיפשתי אנשים שיוכלו לתמוך בי. הצלחתי להגיע לקהילות יהודיות בצרפת, אבל לא מצאתי שם אנשים שמתאימים לי בסגנון החשיבה וגם לא כאלו שמכירים את דרך החיים שלי. אז החלטתי ללכת עם זה עד הסוף, בלי שום פשרות, ופשוט לעלות לארץ".

"קיבלתי כישרון, למה שלא אנצל אותו?"

מהרגע שהגיעה סוניה לארץ ישראל היא קלטה כי זהו מקומה. "הלב שלי נמשך אחרי כל המראות המתוקים והפשוטים האלו. מהרגע הראשון התחברתי לאנשים ששומרי שבת, למשפחות עם ילדים, לאימהות שמטפלות בילדיהן בזמן שהאבות הולכים ללמוד... אהבתי את הפשטות ואת חוסר הלוקסוס. הפנימיות שלי פשוט התחברה לכך", היא מסבירה.

"זו גם הסיבה", מציינת סוניה, "שברבות השנים מצאתי את עצמי עוברת לגור במודיעין עילית. צעד לכאורה מהפכני מאוד אצל חוזרת בתשובה".

בארץ, סוניה ביקשה להמשיך לעסוק בתחום התיאטרון ואף המשיכה לקבל הזמנות מכל העולם ולחתום חוזים. "אבל בשלב מסוים הבנתי שזה פשוט לא מתאים לאורח החיים החדש שלי, וכשהתייעצתי עם רבנים הם הדריכו אותי שאם אני אכן שואפת לשמור מצוות ולהיות חלק מהחברה החרדית, אז אני לא יכולה להמשיך לעסוק בצורה כזו בתחום. ככה נאלצתי להפסיק את תחום העיסוק שלי. את התחום שכל כך אהבתי ושמאז שהייתי קטנה עסקתי בו, את התחום שהחיה אותי".

זה בוודאי היה קשה מאוד...

"קשה זו לא מילה. זו הייתה מכה אנושה. באותו זמן לא הצלחתי לצאת מהבית, בקושי יכולתי לנשום, הרגשתי שהעולם כולו מתהפך. במשך תקופה ארוכה המשיכו להגיע אליי כל הזמן טלפונים והזמנות של עבודות, הציעו לי כל מיני פרויקטים מעניינים ומכניסים, כאלו שכל כך אהבתי, אך לא יכולתי להשיב להם בחיוב, רק אמרתי: 'אני עסוקה, עסוקה', ודחיתי אותם: 'נדבר בשבוע הבא', ולאחר מכן: 'בעוד שבועיים'. בסופו של דבר איבדתי את רוב החוזים שהגיעו אליי".

ובכל זאת, לצד התהליך שחוותה, הרגישה סוניה כל הזמן שבוודאי יש דרך כלשהי לחזור שוב אל התחום האהוב עליה. "אבל לא ידעתי איך", היא מציינת, "ניסיתי להגיע ולהתייעץ עם כל מיני אנשים, אבל אף אחד לא נתן לי תשובה מדויקת. חיפשתי מישהו חכם שידריך אותי איך בדיוק לנהוג ומה לעשות, אבל לא מצאתי אף אחד. באחד הימים קניתי ספר על פרקי אבות שכתב הרב מוריס ליימן. הרב ליימן היה איש ידוע שם ומפורסם ברמה בינלאומית, אך מהיום שהחליט לחזור בתשובה, הוא עזב הכל ורתם את כל כישוריו כדי לכתוב פירושים על פרקי אבות. אמרתי לעצמי: 'בדיוק את מה שהוא עשה, גם אני צריכה לעשות. אקח את הכישורים שיש לי וארתום אותם לדברי קודש. זה לא היה קל, אלא קשה מאוד. מה עוד שהייתי צריכה גם לעשות הכל בשפה חדשה שעד אז הייתה זרה לי, אבל קלטתי שזהו חלק מהתהליך ואני מודה להקב"ה שסייע לי לעבור אותו".

"הרגשתי בארץ לא מוכרת"

במשך אותן שנים, לצד פיתוח הקריירה המקצועית, התחתנה סוניה, נולדו לה ילדים והיא עסקה בגידולם מתוך אהבה והודיה אינסופית.

"בניתי את החיים החרדיים שלי כאן", היא מסבירה, "ניסיתי להיות אחת מהחברה החרדית, אבל האמת היא שלקח זמן ממושך עד שהתחלתי להרגיש אחת מתוך הקהילה. כי לא היה פשוט בכלל להיכנס לתוך העולם החרדי ולהפוך להיות חלק ממנו. אמנם התלבשתי כמו כולם, וירדתי לגינה עם הילדים כמו כולם, אבל הרגשתי כל הזמן כמו מישהו זר שלא מבין את החוקים והמנהגים. הכי קשה היה לי להבין את דרך החיים של האנשים שמסביבי, לקלוט איך הם מרגישים, מה הם חווים, מה מותר להם ומה אסור, בפרט שהדברים האלו לא תמיד קשורים להלכה עצמה. לקח לי הרבה זמן להבין למשל את המושג 'זה מקובל'. הרגשתי כאילו שאני מגיעה לחיים ביקום אחר".

מה נתן לך כוח באותה תקופה?

"בעבר, בימים בהם קריינתי ברדיו, הזדמן לי לקריין שיר שהתחברתי אליו מאוד והוא גם הפך ללהיט שהושמע שוב ושוב. בשיר הציג את עצמו המשורר כמי שנמצא בצומת בחיים והוא לא יודע לאיזה כיוון כדאי לו לפנות – האם לעסוק בתחום המתמטיקה, או האומנות, או הפילוסופיה. ואז הוא ממשיך ואומר שהוא חולם על כך שיום אחד הוא ימצא כביש עם שביל קטן מלא באבנים, בלי עצים ובלי כלום, שביל קטן שייקח אותו מעלה-מעלה, אל מקום שהוא לא מכיר בו את השפה, לא מבין את ההרגלים שלה, ורק שם הוא ימצא את עצמו ואת האמת. השיר הזה ליווה אותי לאורך כל הדרך, גם בזמנים שהיה לי קשה. הרגשתי שעם כל הקושי, הצלחתי למצוא את האמת, וזה מה שחשוב לי".

לא מתפשרת על הרמה המקצועית

גם את תחום התיאטרון והמוזיקה לא זנחה סוניה לרגע. "בהתחלה הקמתי קבוצות קטנות של נשים שרצו ללמוד תיאטרון", היא מסבירה. "לימדתי בתיכונים, במכללה ובבתי הספר. הרגשתי איך שהקב"ה נמצא אתי תמיד והוא נותן לי כוח ליצור ולייצר. הזכרתי לעצמי שאני במקצועי אשת תיאטרון, ואין שום מצווה למחוק את זה. הקב"ה הוא זה שנתן לי את הכישרון שלי, ואני לא צריכה לחפש משהו אחר. ככה הצלחתי ללמד את תחום המוזיקה ברמה הגבוהה ביותר שיכולה להיות, ללא שום פשרות, אבל גם מבלי להתפשר על הרמה הרוחנית".

במשך השנים המשיכה סוניה לפתח את קבוצות הלימוד שהיא הנחתה, ולפני שלוש עשרה שנה הקימה את בית ספר 'פסיפס'. "פסיפס הוא בית ספר שהקמתי בתחילה בשכונת הבוכרים, במרכז ירושלים", היא מסבירה, "ובשנים האחרונות פתחתי גם סניף בבני ברק. בבית הספר לומדות תלמידות שבאות כולן מהמגזר החרדי, וחלמו תמיד להיות שחקניות. כעת הן מקבלות את המענה המקצועי ביותר. לומדות אצלנו תלמידות מהסמינרים הכי טובים שבסופו של דבר מצליחות גם ליזום בעצמן מופעים ולביים הצגות. בנוסף, יש לי תיאטרון מקצועי בו משחקות תלמידות שלמדו אצלי כשש שנים. הדרישות מהן גבוהות ביותר, כי בתיאטרון שלי אין פשרות. לפעמים אומרים לי: 'אבל הציבור החרדי לא מבין בזה, אז למה את משקיעה?' אבל אותי זה לא מעניין. גם אם הקהל רגיל לראות כמה וילונות ותפאורה קטנה על הבמה, אני לא מתחברת לזה, אלא רוצה להביא את מה שהכי מקצועי ועכשווי, מבלי להתפשר כמובן על הרמה הרוחנית".

סוניה גם מציינת כי ביום ראשון כ"ד אב תתקיים ההצגה 'חתונה בשוק', ובאותו שבוע, ביום  שלישי כ"ו אב תתקיים ההצגה 'העיוורים'. ההצגות יתקיימו בבית מזיא לתאטרון בירושלים. "אני מזמינה את כולן לבוא לצפות".

ושאיפות לעתיד, יש לך?

"בוודאי. אני שואפת לפתח את תחום התיאטרון עוד ועוד, בצורה כמה שיותר מקצועית, כדי שיהיה מקום לכל אישה חרדית שלמדה תיאטרון להביע את עצמה. כשהתחלתי ללמד אני יכולה להעיד שזה היה ממש מוזר, והתגובות ששמעתי בעיקר היו: 'נשים לא משחקות'. אבל עם השנים זה החל לחדור ולטפטף יותר ויותר. הלוואי שאזכה לכמה שיותר נשים ובנות להפוך את התחום הזה לפרנסה קבועה, ולהגשים את החלום שלהן, מתוך בריאות ואריכות ימים".