"צרחתי: 'אמא, אני לא רוצה ללכת. יש לי ארבעה ילדים. אני לוקחת על עצמי חצאיות"

פוסט מעניין שפורסם ברשת החברתית 'פייסבוק' - הצליח לגרום להד גדול, ולקבל למעלה מ-900 תגובות. "מי עברה מוות קליני ורוצה לספר?", שאל הפוסט שפורסם בקבוצת הנשים 'סופר מאמא', על ידי שני יפרח-אוחנה. מכל עשרות הסיפורים המצמררים שבנות חלקו, אנו מביאים לכם כמה שפשוט לא יכולנו להתעלם מהם.

“לפני שנים רבות שכבתי במיטה על הבטן אחרי יום מעייף, אחרי שאמי ז"ל עברה אירוע מוחי ראשון", מספרת נורית בקר. "חזרתי מבית החולים, וילדיי הקטנים היו אצל השכנה. נזרקתי על המיטה על הבטן, כשפניי מול המראה של הארון.

"באיזשהו שלב הרגשתי שאני לא יכולה לזוז. הסתכלתי במראה, ואני באותה תנוחה ללא יכולת לזוז. הרגשתי שהנשמה שלי יוצאת ומרחפת מעליי, מסתכלת עליי מלמעלה. נאבקתי להתעורר בשביל ילדיי, בכמה שניות שנראו כמו שעות. בסופו של דבר הרגשתי את גופי מתעורר מתרדמת עמוקה, ולא הבנתי מה עבר עליי. אשמח לשמוע אם מישהי עברה חוויה דומה".

חנית טרבלסי: "עד היום אני לא יודעת איך להגדיר את החוויה המפחידה והמטלטלת שעברתי: שבוע לאחר בר המצווה של הבנים שלי עליתי לישון בלילה רגיל, ואז מתוך שינה עוברת בי צמרמורת בגוף ואני מרגישה שמסתכלים עליי. אני 'פותחת ת'עיניים' ורואה מולי בדלת הכניסה שני אנשים עם חליפות, אחד גבוה בטירוף כאילו שאין תקרה מעליו עם פרצוף מפחיד עד מוות, והשני קטן עם פרצוף מרושע במיוחד.

"הגבוה פתאום אומר לי: חנה בת אביגיל? אני עונה בפחד 'כן', ואז הוא אומר לי בואי איתנו הגיע זמנך. אני חסרת שליטה, מרגישה שאני מרחפת מהמיטה אל הסלון ונוחתת על הספה. אני רואה את עצמי על הספה כאילו שהתנתקתי מהגוף, עומדת באמצע והם מצדדיי ומתחילים לרחף. אני צורחת במילים האלו: 'אמא, תעזרי לי, אני לא רוצה ללכת. יש לי ארבעה ילדים. אני לוקחת על עצמי חצאיות".

את מה שקרה בדקות הבאות, חנית לא תשכח לעולם. באותו זמן אמה כבר לא הייתה בין החיים, אך בחייה הייתה ככל הנראה אישה צנועה. "באותו הרגע שהבטחתי לקחת חצאיות, נזרקתי בעוצמה והתעוררתי במיטה ולא בסלון. הערתי את בעלי, ופרצתי בבכי מטורף. שבוע שלם לא ישנתי עד שהייתי צריכה כדור שינה, אבל ברוך השם התחזקתי המון ברוחניותי. לקחתי על עצמי הרבה דברים שלא עשיתי פיקס לפני כן. תודה לבורא עולם על כל שנייה על הזהות להיות פה בעולם, ושהסיפור שלי יהיה לעילוי נשמת אמי הצדיקה אביגיל בת חנה ז"ל", היא מסכמת.

"ככל שהתקרבתי אליו יותר הוא התרחק עד שנעלם"

שרית עזיזיאן: "אני עברתי לפני חמישה חודשים תאונת דרכים קשה. שכבתי על הכביש ללא הכרה, אבל בעצם הגעתי לצומת עם שני מסדרונות - אחד רחב ואחד צר, ובתוכם היה אור לבן חזק. עמדתי ולא ידעתי לאן ללכת, בהרגשה עמדתי שם לבד. ללא מחשבות של מי אני - נשואה, ילדים וכדומה. הנשמה נטו. בסוף בחרתי במסדרון הצר, ואיך שכף רגלי דרכה בו - ישתבח הבורא חזרתי להכרה. נכה, אבל חיה ומאושרת".

שרה הוף: "טוב, לא בדיוק מוות קליני אבל השאלה הזאת בזמן הספציפי הזה נוגעת בי. מחר לפני עשרים ושתיים שנה נפצעתי בפיגוע, ואני זוכרת שלפני הפיצוץ הרגעתי את עצמי שהכל יהיה בסדר. אני זוכרת כל מה שקרה כשהייתי מחוברת להכרה, ואז הסתכלתי על הכל ממעוף הציפור. ראיתי זוועות ופצועים, והחלטתי לחזור. טוב שכך".

עדי קאזאדו טיקוצ'ינסקי: "אני, תוך כדי לידת הגדולים שלי (תאומים) ראיתי את אבא שלי ז"ל בתוך מערה מוארת ומסנוורת, מושיט לי יד. ככל שהתקרבתי אליו יותר הוא התרחק עד שנעלם. כשנעלם לגמרי ראיתי רק את האורות של חדר הניתוח, ושמעתי את הבכי של התינוקות. חוויה שקשה לתאר אותה".

יפית חיים בר לביא: "כשהייתי ילדה קטנה בערך בת שלוש או ארבע - היה לי גידול סרטנים בעמוד השדרה. נכנסתי לחדר הניתוח, ואני זוכרת שהורדמתי וראיתי את עצמי שוכבת ואת הרופאים מטפלים בי כשבעצם אני מחוץ לגופי. זה דבר שאי אפשר להסביר. כמובן שמעתי את שמי, ופתאום התעוררתי והכל זכרתי. מטורף. עד היום לא סיפרתי לאף אחד".