כשאמא סיפרה שאני לא יהודיה - חרב עליי עולמי; מדור חדש

הכל התחיל לפני כ-8 שנים, שנת 2010 למניינם. הייתי אז נערה צעירה ומתבגרת, רק בת 14, תלמידת בית ספר ממלכתי רגיל בשכונה חרדית בירושלים.

עד אותו יום, הכל היה בסדר, חייתי בשלום ובשלווה עם עצמי, אך ברגע אחד השלום והשלווה התנפצו להם.

אחרי הפצצה שנזרקה עליי באותו היום, הרגשתי שזהו, חרב עליי עולמי, לא יודעת כיצד לחיות עם עצמי מעתה ואילך. הבושה עטפה אותי, ואני לא מאחלת לאף אדם להרגיש זאת. הזרות והניכור הפכו להיות חלק מחיי.

הבשורה המרה הכתה בי והודיעה לי שמהיום אני זה לא מה שחשבתי שאני, אני זרה ושונה מהמציאות שבניתי לעצמי.

התחושה הזאת ליוותה אותי בכל צעד, בכל יום, בכל אינטראקציה שונה עם עצמי עם אנשים ועם אלוקים.

גדלתי לתוך בית עם חינוך אירופאי, הייתי ילדה קטנה כשאבי נפטר בגיל צעיר, גדלתי בתמיכת אמי ובהמון הרעפת חום ואהבה.

את חיי חייתי באורח חיים חילוני למשפחה בה גדלתי, אך תמיד הרגשתי ניצוץ וזיקה שונה מאחרים לאלוקים.

את החגים הייתי עושה אצל סבתא, שהתגוררה בארץ, ובשולחן החג כהרגלנו היינו אוכלים קניידלך. את האווירה המיוחדת של החגים, המשפחתיות, השמחה כשמגיע החג בהחלט הרגשתי.

הייתי שותפה מלאה לאורח החיים היהודי עם זיקה לה', וכן כך גדלתי בסביבה שגם כן כל חברותיי לרוב היו מסורתיות, ובהחלט לא לרגע אחד היה שוני ביננו.

את כל חיי חייתי בפשטות כבת יחידה לאם חד הורית, ובאמונה של ה' יתברך ובמציאותו, באורח חיים אליו גדלתי כחילונית, פה ושם הייתי מתבודדת ו"מפטפטת" עם ה' ומבקשת ממנו דברים.

הקשר שלי והחיבור האינטנסיבי יותר לה' עלה מדרגה לאחר אותו מקרה, בו הרגשתי שנעשה לי עוול, ובו הרוחניות הפכה לחלק משמעותי מחיי.

זה היה יום רגיל למדיי שהפך לי בן רגע ליום שחור. אמי קראה לי לשיחה, אמרה לי שהיא רוצה לספר לי משהו שאני צריכה לדעת, ואז היא אמרה "את לא יהודייה".
אותו משפט הכה בי בגלים, הוריד לי את הלב לרצפה, באותו רגע הרגשתי שאין לי במה להיאחז.
"אני כן יהודייה" אמרתי לעצמי ולה, נולדתי כאן בביה"ח ברזילי באשקלון, חגגתי את החגים היהודים, צמתי בכיפור ובעצם לא הכרתי אף דבר אחר.
בלבי ובעמקי נשמתי ידעתי שאני חלק מהעם, אך בכל זאת נכפה עליי להיות שונה.

החלק השני של הטור (האמיתי) – בשבוע הבא.