הורות במחשבה חיובית: בשביל מה צריך להתכונן לשבת?

על מנת להגיע אל השבת הנכספת, יש כמובן להקדים את ההכנות הנלוות אליה, ו"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". השבת נתייחדה בכך שהכתוב הורה בה על ה"הכנה" – "והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו". וכאן עשויה להופיע הקושיה הזכורה מן ההגדה, ולשאול: "מה העבודה הזאת לכם?" מה צורך יש בכל כך הרבה הכנות?

על מנת להשיב על שאלה זו, נעבור נא לתיאורו של אירוע בעל משמעות, המתרחש בביתנו:

בשורה יקרת ערך נתבשרנו, כי אורח חשוב ונכבד שם פניו אל עבר ביתנו ומתעתד לבקר במעוננו.

אנו נערכים לקבל את פניו. כל בני הבית נרתמים להכנות הקדחתניות סביב הביקור הקרוב. מצחצחים את הבית, שוטפים את הרצפות, מקרצפים את הקירות, מבריקים את שמשות הזכוכית, ממרקים את המטבח, מגיעים לכל מקום ואתר. אין פינה בבית שתוכל להימלט ו"לצאת נקייה" מתהליך ניקיון פעלתני ויסודי זה.

שלט נאה "ברוך הבא" נתלה על הדלת, ואם באישיות חשובה במיוחד עסקינן – גם נורות צבעוניות תארנה את דרך הכניסה ומשלחת כבודה תצא לקבל את פניו. הכל נכנסים לאווירה המחשמלת של ההכנה.

וכאן ישאל השואל, בשל מה קם הסער הגדול הזה? על מה ולמה הוזעקו כולם אל הדגל, להבריק ולמרק כל פינה? האם יגיע אורחנו הנכבד ונר דלוק בידו על מנת לבדוק בפינות ובסדקים, שמא מצוי שם חלילה קורטוב אבק? ואולי מאחורי התנור או מכונת הכביסה? או שמא יבדוק אם צווארוני בני הבית מעומלנים הם כדבעי?

אלא עלינו לדעת כי ההכנה, יותר משנעשית עבור האורח, מטרתה בעיקר עבור המארח.

כשאנו עסוקים במסכת ההכנות, נוצר אצלנו מצב של המתנה וציפייה לבאות, ובמקביל, תוך כדי העשייה, מתפתח ונרקם רגש של כבוד והערכה אל המתעתד להגיע, או – במילים אחרות – כך נוצרים ומתהווים "כלים" לקבלת פניו, כלים אשר דרכם ובסיועם נוכל לקבל את פני האורח כראוי, ואף ללמוד ולקבל השפעה ממנו.

בלעם, משטיננו משכבר, ביקש להטיל את עינו הרעה בכל דבר טוב ובעל ערך, ובכל הנהגה טובה המצויה בעם ישראל.

מוצאים אנו כי בעת בה חיפש מקום "לברך" ממנו את ישראל, אמר לבלק: "בנה לי בזה... והכן לי בזה שבעה פרים...".

והכן – הרי לנו "הכנה". אומר בעל ה"בית ישראל" שבלעם רצה לקלקל בזה את הנקודה החשובה והמיוחדת של עם ישראל - נקודת ה"הכנה".

יהודי אינו ניגש סתם כך לקיום מצווה. הוא מתכונן קודם, והכנה זו פועלת פעולה גדולה בנפשו.

נתייחדה השבת בכך שנצטוו ישראל בפרוש על ההכנה אליה: "והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו".

שבת זו – כשמתכוננים אליה – נקלטת היא אצל האדם באופן אחר, עמוק ופנימי יותר.

מצאנו בגמרא תיאור על גדולי האמוראים, אשר על אף שהיו להם משרתים ובני בית – טרחו בעצמם ובגופם בהכנה מעשית לשבת, ולא בושו.

רבא היה מולח את דג השיבוטא, רב ספרא עוסק בהכנת בשר ראש הבהמה, רב פפא מכין פתילות, רבה ורב יוסף מבקעים עצים ורב נחמן בר יצחק היה נכנס ויוצא עמוס משא של כלים וחפצים נחוצים. וכך התבטא ואמר: "אם היו מזדמנים לי כאן כאורחים רבי אמי ורבי אסי, האם לא הייתי נוהג כך לטרוח בעצמי בהכנה עבורם"?! [שבת קי"ט ע"א].

עתה נערוך חשבון. האם השבת בעלת חשיבות פחותה היא מאותם אורחים נכבדים שהיו פוקדים את שערי מעוני?! ודאי שלא! לכן נוהג אני כן אף בהכנה עבור השבת הממשמשת ובאה.

הבה נעצור כאן לרגע, ונעלה בדמיוננו כיצד גדולי האמוראים עוסקים במלאכה: רבא חוגר למותניו את הסינר הגדול ועוסק במליחת הדג במרץ. רבה ורב יוסף מבקעים עצים בקרדום הגדול, כשזו, כידוע, מלאכה שאינה קלה כלל ועיקר. אגלי זיעה מופיעים על מצחם...

מ"דוגמא חיה" זו נלמד את חשיבות ההכנה לשבת בביתנו. וכן נפסק להלכה (או"ח ר"נ): "ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת, ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו – ישתדל להכין בעצמו לצרכי שבת כדי לכבדו, כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק; ורבה ורב יוסף היו מבקעין עצים; ור"ז היה מדליק האש; ורב נחמן היה מתקן הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול; ומהם ילמד כל אדם, ולא יאמר: לא אפגום כבודי, כי זה הוא כבודו שמכבד את השבת".

בטוחים אנו שאכן לזו תהיה השפעה גדולה ועצומה, עלינו ועל בנינו. אם נשקיע בהכנות לשבת, ונשתף את הילדים באופן פעיל במישור המעשי ואף גם במישור הרעיוני, הרי שאז כולנו "פני שבת נקבלה" באופן שונה לחלוטין.

עתה, שנסו מותניכם, ונצא לדרך!

הכנה הלכה למעשה

אך כיצד מבצעים זאת באופן מעשי?

ראשית חכמה יש לכנס את הילדים ולשלהב אותו ניצוץ המצוי בקרבם, להפיח בו רוח של חיות: "ילדים, שבת קודש האהובה מתקרבת ובאה! הזמן קצר והמלאכה מרובה! במה אתם יכולים להשתתף?! בואו נראה מה אתם יכולים לעשות? צבי, רוץ כצבי אל הלוח ותראה מתי זמן הדלקת הנרות. מה אתה אומר, בחמש ועשרה?! בואו ונראה מה עלינו להספיק עד אז".

כשהילדים יהיו בתוך התמונה, הם יחפצו ואף יתנדבו מעצמם לעזור.

כולנו אוהבים לעשות טוב, לתת ולתרום מעצמנו, מאוננו ומהוננו על מנת להיטיב ולעזור לאחרים. כולם נרתמים ברצון לעניין המפעים את הרוח ההתנדבותית השוכנת בקרבם.

אנשים מתנדבים בחפץ לב  לסייע בהעלאת עגלת תינוק לאוטובוס, לסייע בנשיאת סלים כבדים. הדבר לא יכבד עליהם, ויהיה נקל עבורם. הם יציעו את עזרתם גם ללא שיבקשו זאת מהם. הניצוץ, ניצוץ ההתנדבות, ניצת בתוכם.

גם אצל הילדים מפעמת רוח התנדבות זו. עלינו רק לעוררה ולנפוח רוח חיים בגחלת העמומה ואז תראינה עינינו כיצד הם משתפים פעולה.

"ילדים, בואו נעשה הפתעה לסבתא! היא תבוא הביתה ותמצא את הבית מסודר!"

אם הכרזתם הכרזה מעין זו, בוודאי ראיתם ועדים הייתם לתגובה הנלהבת שהיא יצרה. הילדים נרתמים לעשייה נמרצת ללא לאות, ברק מיוחד מתנוצץ, בוהק ומזהיר בעיניהם – "ברק ההתנדבות".

גם בנידון דידן יש לעורר רוח התנדבות כזו, ולהדביק בהתלהבות זו את כולם. חלף גערות וצעקות, תמורת הערות מלחיצות וויכוחים, צרו אתגר התנדבותי. אמרו בנועם, אך בלהט ובעיניים בורקות: "ילדים! השבת האהובה מתקרבת אלינו! מי מתנדב להכין את הסלט? מי ירוץ להביא רסק עגבניות מן המכולת?...".

הציתו אותו ניצוץ של התלהבות, ותראו את התגובה המחשמלת שתתקבל.

יש לדאוג לכך שכל אחד יקבל תפקיד, ואפילו יהא זה תפקיד פעוט ושולי, העיקר שישתתף, שיהיה חלק מהתמונה, שהילדים לא יהיו אסטרונאוטים מרחפים בחלל ומנותקים מן המציאות. שכל ילד יחוש את הגעתה של המלכה.

בידי כל ילד יש להפקיד מטלה המתאימה לו. הלה ימלא כדי מים במקרר, ומשנהו יהיה מצחצח הנעליים; זה יערוך שולחן והאחר יקפל מפיונים; לגדולים ניתן תפקידים המתאימים להם, ולקטנים ניתן תפקידים קטנים המתאימים לגילם. כדאי אף להצמיד שם ותואר לבעל התפקיד, כגון: ממלא המים יהיה "דולה ומשקה" כרבקה בשעתה; מסדר השולחן יהיה "שולחן עורך" ו"מסדר הקידושין", וכך נעניק לו תחושה של ערך ושל חשיבות בעינינו.

אף סמכויות החלטה, בחירה והכרעה, תהיינה מסורות ביד בעל התפקיד: איזו עוגה לאפות, כמה כדים יש למלא, איזה סוג ממתק לקנות לתהילים – בידי הממונה תהיה סמכות לבחור על פי שיקול דעתו.

רצוי שהתפקיד יהיה קבוע ומותאם לאופיו, לנטיותיו ולכישוריו של הילד ובכך נחסוך טענות ומענות לסוגיהן סביב חלוקת התפקידים. בכל שבוע אותו התפקיד. כך הכל יודעים את מלאכתם, ושלום ושלווה ישכנו בישראל. בנוסף לתפקיד הקבוע יהיו תפקידים מזדמנים לפי המצב בשטח.

לתועלת הקוראים נשמח לקרוא: כיצד מתנהלים הדברים בביתכם?

שבת שלום.

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים ומחבר הספרים "מתי ישמעו ילדי בקולי?" ו"שולחן השבת עם הילדים". לתגובות: 9999587bb@gmail.com