מחנכים את הילדים הקטנים: מה צריך ללמד קודם?

מחנכים רבים, בין הורים לילדים ובין אנשי מקצוע העוסקים בתורת החינוך, מסתפקים ביניהם: החינוך מה הוא, על מה יש לתת דגש עיקרי, ומה סדר הקדימה בין הנושאים הרבים שאותם יש לחנך את הילד.

תחילת חיובו של קטן – באמונת התורה

כאשר נעיין בחז"ל מה הוא הפסוק הראשון שמצווים חז"ל על האב לחנך את בנו הקטן באמירתו, נמצא בסוכה (דף מ"ב) כי קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה. כששואלת הגמרא מה הכוונה במילה "מלמדו תורה", מבארת הגמרא כי הכוונה היא על לימוד הפסוק תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב.

מכאן לומדים אנו שני דברים: א) כי החובה הראשונה ללמד בה את הבן, הוא באמונת ה' ואמונת התורה הנתונה ומסורה לנו מדור דור עד משה רבינו, ובקבלה זו כלול גם הבן הקטן המשתייך גם הוא ל"קהילת יעקב" – בהיותו מזרע יעקב שאמונת ה' טבועה בהם מדור דור. ב) כי פסוק זה מכונה "תורה", מכיוון שבאמונה זו כלולה כל התורה כולה, ולכן קטן שלפי מצבו הנוכחי אינו מסוגל ללמוד יותר מכך, שהרי הבנתו איטית מאוד בהתאם לגילו, נחשב הדבר שלמד "תורה", דהיינו כאילו למד את כל התורה כולה.

ואכן הגמרא אומרת במקום אחר (בבא בתרא י"ד, א') שפסוק זה נחשב כ"תורה" שלימה, וגם כאשר אומרים על מישהו שכתב "תורה" אין מוכרח להיות כי הכוונה היא לספר תורה שלם, ויתכן שכתב רק פסוק זה.

על כל פנים, מסקנת הדברים היא כי יסוד ובסיס חינוכו של הקטן היא באמונת ה', ותחילת הדיבורים שבהם מתחיל האב לדבר עם בנו, היא באמונת ה' ותורתו. וכבר הארכנו במאמר אחר בחשיבות הדיבור בזמני הקטנות, שאז השפעת הדיבור גדולה מאוד, והיא גם הבסיס לכל הקשר בין אדם ובין קונו בשני הגדלות.

גם קטנים מחויבים באמונת ה'

הרה"ק בעל החתם סופר זי"ע, מחדש בספרו (דרשות חתם סופר) כי כל החילוק בין בן אדם בוגר בן י"ג שנים לבין קטן בעניין קיום המצוות וחיובם מהתורה, הוא רק לעניין קיום מצוות מעשיות. לעומת זאת, קיום מצוות שבלב – דהיינו אמונת ה', אהבתו ויראתו, שווים הם אצל קטן כגדול כאחד.

יסוד זה, מובא גם בספרי גאוני ליטא, ובראשם הגאון הקדוש רבי אלחנן ווסרמן הי"ד, והוא מביא ליסוד זה הוכחה מכך שיש ראשונים הסבורים שמצוות חינוך מוטלת מדרבנן גם על הקטן עצמו – לקיים את המצוות שהוא חייב בהם לפי שכלו. אם נאמר כי הקטן פטור ממצוות, אם כן פטור הוא גם כן ממצוות "לא תסור מן הדבר אשר יאמרו לך ימין ושמאל", מצווה שהיא הבסיס לקיום כל מצוות דרבנן, ואם כן מהיכן נובע חיובו של הקטן לקיים מצוות דרבנן? אלא מכאן אנו לומדים, שגם קטן מחויב להאמין בה' ותורתו ולקיים את רצונו, ומכיוון שבתורה נתבאר כי דברי חז"ל אמת הן וחובה להאמין בהם, ממילא מחויב גם הקטן לקיים את המצוות המוטלות עליו כחלק ממצוות חינוך.

החינוך לברכות הנהנין

מסיבה זאת מוצאים אנו בדברי הזוהר הקדוש, שמתאר את החינוך לברך ברכות הנהנין, כבסיס לחינוך הכללי, ומקדים את הפרט – החינוך לברך את ה', לכלל – חינוכו של הבן במצוות התורה.

"וברכה לראש משביר, לההוא בר נש דיחנך בריה לברכא לקודשא בריך הוא, ולחנכא ליה בפקודי אורייתא (וברכה לראש משביר – לאדם שמחנך את בנו לברך את הקדוש ברוך הוא, ומחנכו במצוות התורה)".

הרה"ק רבי דוד מתתיהו מביאלא בני ברק זצ"ל, ביאר בספרו "להבת דוד" את העניין בכך שמכיוון שבברכות הנהנין האדם ממליך את בוראו על כל הבריאה ומכיר בכך שהוא בורא ויוצר הכל, נמצא שבחינוך לברכות הנהנין טמונה ההוראה המעשית הראשונה שבה האב מחדיר את אמונת ה' בלב בנו.

כמו כן אנו מוצאים כי נהגו שתחילת חינוכם של הילדים הוא בהבאתם לבית הכנסת כדי שיענו אמן עם הציבור, כמובא בגמרא (סנהדרין ק"י, ב'): אתמר קטן מאימתי בא לעולם הבא ... תנא משום רבי מאיר משעה שיאמר אמן שנאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, אל תקרי שומר אמונים אלא שאומר אמן.

משמעותה של המילה "אמן" היא מלשון "אמונה". וכבר נתבאר לעיל שבאמונת ה' קטנים וגדולים שווים הן.

נכתב ע"י הרב יהודה וינגרטן, מחבר ספר "חסידות מפורשת" ויו"ר מכון יסוד החסידות, כתובת המייל @gmail.com9260874