פורצים את הגבולות: כך תתמודדו עם בני הנוער שלכם בחופש הגדול

"אתה רואה? אף פעם לא אכפת להם ממני, מעניין אותם רק מה יגידו עליהם בשכונה, לא אכפת להם מה אני מרגיש בכלל", כך אמר לי רועי בן ה-15 בשיחה משותפת איתו ועם אביו, דוד. רועי עזב את הישיבה לפני כחמישה חודשים, שינה לגמרי את לבושו החיצוני הישיבתי, גידל שיער ארוך ואסף אותו לצמות קטנות. בתחילה זה עוד היה לצד פאות ארוכות ומסולסלות, אך לפני כמה ימים הוא גזר אותן. בשיחות אישיות שלי איתו אני רואה שלרועי אין בעיה עם הדת, אבל הוא לא מרגיש קשור לעולם הישיבתי, מרגיש שיש לו רצונות ושאיפות אחרים, הוא רוצה להיות זמר ראפ ולפצות על הילדות שלא חווה, לטענתו.

 "נו, מה למדת היום?" שאל אותו אביו בתחילת השיחה המשותפת שלנו. "שים כובע, אני לא יכול לראות את השיער הזה".

האמת שאני מבין את דוד. רועי הא בנו היחיד, בחור כשרוני, ללא בעיות מיוחדות בישיבה. הנשירה הזו נפלה על הוריו כרעם ביום בהיר. אין ספק שהם מאוכזבים מאד, בהחלט ציפו ממנו לגדולות, ומחכים שבכל רגע משגה הנעורים הזה יחלוף ורועי יחזור לישיבה כתלמיד מן המניין.

גיל ההתבגרות, אוי, כמה שקשה לנו, ההורים, להתמודד איתו. הרי גם אנחנו "היינו שם" וחווינו את זה, והיום אנחנו רק רוצים בטובתם של ילדינו, למנוע מהם לבצע את הטעויות שלנו כנערים. " גם אני הייתי בעולם הזה", אומר לי האבא, בעל תשובה זה כשלושים שנה. "מה אתה חושב, שאני לא מכיר את השטויות האלו שיש לו בראש? רק שיבין שזה כלום ולא אמיתי". אני כל כך מבין את הכאב שלו, הלוואי שאפשר היה להעביר לילדנו את ניסיון החיים שלנו במילים.

האתגר המרכזי של הנער בגיל ההתבגרות הוא גיבוש הזהות העצמית. בתהליך עצמי ואיטי של ניסוי וטעיה, הנער בוחן את כל המוסכמות החברתיות והערכים שקיבל. הוא מתנסה בחוויות חדשות ובוחן תרבויות נוספות, הוא רוצה להחליט בעצמו לאן הוא שייך, איך הוא מגדיר את עצמו ולמה הוא מתחבר. זה פוגש את כל הנערים ללא הבדל תרבות או מגזר, וזה בולט שבעתיים במגזר הדתי/חרדי. לנער מהמגזר, בנוסף להכל, יש גם זהות דתית העומדת לבחינה, ויש לה המון דרישות הלכתיות ומוסכמות חברתיות שלנער לא ברורות מאליהן. האמת, גם לזהות הדתית יש מגוון צורות, וזה בעצמו קונפליקט עצום לנער הדתי המתבגר.

לחוויה האישית של הנערים והנערות יש משקל עצום. הם רוצים לבחון את הדברים בעצמם, ולא מוכנים שה"מבוגר שמכיר הכל" יתערב בהחלטותיהם. "למה הם לא סומכים עלי? מה אני כבר עושה? אני מספיק אחראי", כך הם אומרים. אז נכון שזה נראה הרבה פעמים כמו פריקת עול – הנער מתנתק ממחויבויות שהיו עד היום ברורות מאד בבית. אבל זו רק בדיקה, הוא בוחן את העולם, את עצמו ובעיקר אותנו, ההורים. התגובה שלנו, כהורים, לחקירה הפנימית שלו (או שלה) קריטית מאד, ובהרבה מקרים מרחיקה את המתבגר/ת מאיתנו ומהזהות הדתית שהם מנסים לבחון.

לנו, כהורים, עם כל הקושי שיש בדבר, נשאר רק לצפות מהצד, ובמקרה הטוב רק לייעץ. בגיל ההתבגרות קשה מאוד, ואף בלתי אפשרי, לחנך. עוד לא נולד הנער שהתעורר מאוחר ביום החופשה לקול שאגות אביו ואמר: "וואי, אבא, איך עשיתי זה, איך פספסתי תפילת שחרית? אולי מחר תעיר אותי לתפילה בנץ, אבא?". בדרך כלל סיטואציה כזו מלווה בכעסים, צעקות וחילופי האשמות הדדיים שלא תורמים לשום דבר חיובי, ורק מרחיקים את הנער מהערך שניסינו זה עתה להעביר לו.

חופשת הקיץ (שחלק מהנערים בעיצומה וחלקם יתחיל אותה ממש בקרוב) היא תקופה של פריקת מחויבויות. הנערים רוצים להתפרק, לחוות חוויות חדשות ולהתנסות בהן בעצמם. עם כל הקושי שיש בדבר, מומלץ מאד לנו, כהורים, להישאר מהצד. זה לא אומר להתעלם לגמרי, אבל ברוב המקרים צריך קצת לעצום את העיניים. במקרה הטוב אנחנו יכולים רק לייעץ. ייעוץ אינו קורה בשעת מעשה, הוא יוכל לבוא בהזדמנות אחרת, באיזה ערב רגוע על כוס קפה שבו נציע לנערים בצורה מכבדת ועניינית לבחון את עצמם ואת התנהגותם. בשום פנים ואופן לא נשתמש בהוראות ובהנחתות, רק בשאלות פתוחות. כן, לפעמים לא נקבל עליהן תשובות, אבל הערך של שאלה המהדהדת בראשו של נער, חשוב שבעתיים ומועיל פי כמה וכמה מהוראה או הערה פוגעניים.

הכותב הוא מטפל רגשי בילדים ומלווה נוער חרדי מתמודד