סיון רהב מאיר תוהה: מהם הנושאים המרכזיים שבאמת צריך לדבר עליהם?

קוראים ערניים מעירים לי מדי פעם שאני לא מתייחסת לכל "סערה" ציבורית, אז השבוע אתייחס לחוסר ההתייחסות הזה. ובכן, כאשר אתה נותן לעניין כלשהו תשומת לב, אתה בעצם מסכים שהוא נורא חשוב. הרי כל יחס, גיבוי או אפילו גינוי, הוא הוספת עוד זרד למדורה, שיש בה כבר מספיק זרדים אחרים. התחושה האישית שלי היא שהרבה "מדורות" הן ממש לא הנושאים המרכזיים, אלא הסחת דעת ממה שבאמת דחוף. זה ש"כולם" מדברים על משהו לא הופך אותו לנכון או בהול.

דוגמאות לא חסרות: העיסוק של שרי ימין באיזה תיאטרון ערבי או באיזה פרופ' שחתם על עצומה, במקום לשנות מדיניות באמת. העיסוק בגיוס חרדים במקום לדבר על תעסוקת חרדים. האובססיה לכל פתית והפרשנות על כל פצפץ בחקירות נתניהו, במקום לחכות להחלטה. והנה עוד נושא שמקבל בלעדיות בראש סדר היום: נשות הכותל.

הייתי חלק מהמנגנון הזה במשך שנים, ככתבת. סיקרתי וראיתי כמה אנרגיה שואבת קבוצה קטנה מאוד של נשים שמגיעה לכותל המערבי. ראיתי איך אישה עם טלית ורודה ותפילין זה דבר שמצטלם טוב, שמביא רייטינג ובאזז. אבל 30 שנה ברצף אנחנו חוזרים בדיוק על אותו סיפור: איומים בהולים שיהודים רפורמים יפסיקו לתרום לישראל, ושוב מתח בקואליציה, ושוב פשרות ובג"צים. זו סוגיה, אבל זו עוד סוגיה. למה זו ה־סוגיה? זה באמת הסיפור המרכזי לעתידה של יהדות התפוצות?

אני רק שאלה: כמה צעירים יהודים בעולם התבוללו בזמן הזה, שבו המצלמות היו רק ברחבת הכותל? נכון, קשה לצלם היעלמות של אומה. אף דובר רשמי גם לא מזמין אותנו לטקס חתונה כזה. אבל זה קריטי פי כמה. כבר ב־2014 נאם ריק ג'ייקובס, נשיא התנועה הרפורמית ואמר במפורש:"אני עדיין שומע אנשים מדברים על נישואי תערובת כאילו זו מחלה. אסור לראות בזוג של יהודי וגויה כישלון." הסופר מייקל שייבון אמר לאחרונה בטקס סיום הסמכה חגיגי של בוגרי התנועה שנישואים בין שני יהודים הם גטו שכולא אותם בתוך חומה של מסורת, וצריך לפרוץ את הקירות האלה. הדברים חסרי התקדים צוטטו בטור הזה, אבל כמעט לא ראיתי אותם מופיעים בעוד מקומות. ודאי שהם לא הפכו ל"סערה", כמו שיודעים לעשות כאן סביב התבטאויות של רבנים. אף שדרן לא ביקש הבהרות, גינויים נחרצים והסברים על נטישת עיקרון יהודי כל כך בסיסי ומכונן. ראיתי רק עוד ועוד עיסוק באורך, ברוחב ובגובה של הרחבה הרפורמית. ונשאלת השאלה: למי יש אינטרס לדבר על זה, אבל רק על זה? אז אם אין לי יכולת להסיט את כיוון הדיון הציבורי, אני מעדיפה לפחות לא לעלות על הרכבת, שדוהרת אל היעד הלא־נכון.

הרבי מלובביץ' הוא עבורי סוג של מצפן בסוגיות האלה: הוא הקפיד לכבד גם בעלי מחלוקת חריפים, ובטח לא גידף וקילל כפי שלצערנו נוהגים לעיתים כלפי הרפורמים. אבל הוא טען שבתקופה שלנו זו טעות להקים תנועות חדשות שדורשות מהדור הצעיר פחות, במקום לדרוש ממנו יותר. הוא הזהיר לא להוריד את הרף, לא להקל ולהקליל, אלא להפך, לתבוע רצינות ומסירות ועמל. ליצור זהות יהודית משמעותית ועמוקה גם בעולם גלובלי וליברלי. את מרב מאמציו הקדיש לא למלחמה באחר, אלא להפצת יהדות רלוונטית ואטרקטיבית, כי המלחמה היא לא בכותל המערבי אלא בחוף המערבי. מלחמה בבורות, בניכור, באדישות.

העיתון "מקור ראשון" ציטט לאחרונה את נתניהו (שמכחיש את הדברים), כאילו אמר שאין טעם להשקיע בקהילות לא־אורתודוקסיות, כי בתוך דור או שניים הן ייעלמו בגלל התבוללות ואי־ילודה. נתוני ההתבוללות כיום – בציבור הלא־אורתודוקסי – הם הרבה מעל 50 אחוז. יצא לי לפגוש לא מעט צעירים כאלה כאן בארץ במסגרת פרויקט "תגלית" וגם בהרצאות באמריקה, ולהתרשם מקרוב. הזרם הגדול הוא לא הזרמים שיש להם דובר ויחצן שמוציאים הודעות לעיתונות, הזרם הגדול הוא צעירים מנותקים שלא שייכים לשום ארגון וקהילה.
איך אמר לי פעם רב קהילה צעיר בניו־יורק? השאלה אינה היחסים עם יהדות ארצות־הברית, אלא אם תהיה בכלל בעתיד יהדות ארצות־הברית.

לתגובות: sivanrahavmeir@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".