כשהילד מתנהג כמו תינוק: איך נכון להתייחס?

הילד מסרב לעלות על האוטובוס שיוביל אותנו בחזרה הביתה, בוכה ומילל. הנימוק? מפחיד אותי, אני מפחד שאקיא, רוצה להישאר כאן. מה עלינו לעשות? האם עלינו להכריח אותו?

הילד מסרב לאכול. האם עלינו להכריח אותו לאכול? האם עלינו להתעלם?

הילד מסרב להתלבש בבוקר. מה עלינו לעשות, האם להלביש אותו למרות שזה לא מתאים לפי גילו, או להתעלם?

בתחילה עלינו לדעת, כי הילד הוא כחומר שעדיין לא גיבש את צורתו. הילד אינו יודע מה הוא רוצה, ועלינו האחריות לשים לפניו את הגבולות. על הגבולות עלינו להחליט בהתאם לגילו של הילד וההתנהגות שבה עליו להתנהג ביחס לכוחות הנפש שלו, יחד עם ידיעה ברורה וחדה – כי כוחות הנפש שלו אינם אלו שהוא מוציא לידי פועל – אלא אלו שאנו נדרוש ממנו. כשנאמין ביכולתו ובכוחות הנפש שלו – אנו נוציא אותם לידי פועל.

וכמו שמובא בכתבי המגיד ממעזריטש זי"ע, "פירוש אמונה הוא מלשון אומן, כי כל דבר אינו יכול להיות בעולם רק על ידי אמונה, ובעת שאדם דבוק במחשבתו בדבר זה משם מושך עד שבא הדבר להולדה".

לאחר שאנו יודעים כי אנחנו אלו שנחליט האם הוא ימשיך להתנהג בתינוקיות או שמא יקח את האחריות על עצמו, אזי הפתרון לכל שאלות אלו הוא אחד: עלינו להחזיר את האחריות לפתחו של הילד. אתה מסרב לעלות על האוטובוס? לא להסיר את האחריות מהילד, במעשה שנראה כרחמים אך למעשה גורם לנזק לנפש הילד, אלא להאמין ביכולותיו של הילד, ולומר לו בצורה הכי ברורה – אין לך שום סיבה לבכות עכשיו, תתמודד עם המצב, ואנו נעזור לך אם תרצה (למשל להכין שקית הקאה). כשההורה יגיד זאת, ויהיה בטוח בעצמו, ויבין כי אכן יש באפשרות הילד לקחת אחריות על עצמו, הוא ישדר בכך לילד בגרות נפשית השייכת לילד עצמו, ובכך הוא בונה את נפש הילד. כשהילד מבין שהאחריות מוטלת עליו ולא על אף אחד אחר, הוא יוכל להתמודד עם המצב באופן בריא.

הוא הדבר ליחס בנוגע להתנהגות התינוקית המפורסמת, בה הילד מסרב לאכול, - התנהגות שמתגברת ככל שההורים מפעילים לחץ על הילד לאכול, ומשדרים לו שכשהוא אוכל הוא מטיב עמהם, וגרוע מכך - שבאמצעות נושא האוכל והסירוב – הוא יקבל תשומת לב. הפתרון הוא הפוך – להסיר את תשומת הלב מהילד, ולהטיל את האחריות על הילד (כמובן כשמדובר בגיל המתאים להבנת האחריות והתוצאות של מעשיו – הרגשת הרעב והצמא שאותה מרגיש גם ילד, וכדומה) והכי חשוב – לתת לו להבין שהתועלת מהאוכל היא רק לטובתו, וההורים הם אלו שמטיבים עמו כשמכינים לו את ארוחותיו.

כשהתייחסות ההורים לבעיה תהיה בצורה של "אין בעיה, אל תאכל, אינך עושה טובה לאיש". וכשהילד יקלוט כי האחריות לאכול מוטלת עליו, ורק עליו, הוא יאכל בתיאבון רב, כמו כל ילד בריא. חשוב לדעת, שהבורא ית"ש ברא את ילדינו בצורה שיש להם אחריות אישית לאכול – קרי הרגשת רעב, וזו היא הצורה הבריאה בה יש לחנכם.

הילד מסרב להתלבש? אין בעיה. תישאר בבית. ההפסד כולו שלך – אתה תפסיד את הלימודים. לאחר שנשדר לילד, מתוך אמונה אמיתית כי ההפסד הוא רק של הילד ולא של אף אחד אחד, אזי לאחר פעם אחת שהילד יישאר בבית ויטעם את ההרגשה הבלתי נעימה הזאת של השעמום והריקנות, הוא לעולם, לעולם לא ירצה עוד להישאר בבית.

אך זאת בתנאי שנמשיך בקביעות בהתנהגות המחזירה את האחריות לפתחו של הילד. לא לזרז אותו להתלבש, ולא להילחץ כאשר הוא מאחר את ההסעה / הלימודים. רק לאחר שהילד יקלוט כי האחריות מוטלת עליו, ורק עליו, הוא יקח את האחריות, זאת בתנאי שמדובר בילד נורמלי עם טבע חברתי, ולא בילד שאכן מעדיף את השהות בבית בבדידות (דבר לא מצוי).

וכמו שאומר הדגל מחנה אפרים פרשת בהעלותך ד"ה על:

"שמעתי אומרים בשם הרב המנוח מו"ה יהודא ליב פי סטינר זללה"ה על פסוק (תהלים מ"ח, ט"ו) 'הוא ינהגנו על מות' היינו כעלם הזה דרך משל כשאביו לימד אותו לילך, בתחלה מוליך אותו מעט בידו ואחר כך מניחו ומרחיק את עצמו מעט ממנו, וכוונתו כדי שילך התינוק בעצמו, ומחמת זה הוא מרגיל התינוק בתנועות ההילוך, וכן עושה כמה פעמים ובכל פעם הוא מרחיק את עצמו יותר כדי להרגילו שילך בעצמו בלי שום סיוע והרחקה".

במילים אחרות, אנו לומדים מדברי הדגל מחנה אפרים שני דברים: א) כי כדי לתת לילד אפשרות להתפתח עלינו להסיר את התמיכה בילד בצורה הילדותית, ולתת לו מקום לפתח את החלק הבוגר שבו. ב) כאשר אנו מסירים את התמיכה בילד, הרי זה בא מתוך נתינת אימון בילד וביכולותיו, מתוך אהבה ולא מתוך עונש.

למעשה, האדמו"ר רבי שלום דובער מליובאוויטש (הרש"ב) זי"ע מבאר כי הדבר משול לאבא התומך בבנו הקטן שיוכל להתחיל ללכת, ולכן תומך בו מאחוריו. למעשה, לאחר שהאבא תומך בבנו מאחוריו, הבן הוא זה שהולך והאבא הוא זה שרק מגלה את הכוחות הטמונים בילד, כי כח ההליכה הוא כח של הילד עצמו, רק שכאשר האבא תומכו מאחוריו ומסייעו ללכת – מתעורר כח זה מהכח אל הפועל.

ותמיכה זו הינה גם בכוחות הנפש: כאשר האבא מראה את הערכתו ותמיכתו בבנו, כאשר האבא או האמא מתייחסים לילד בהתאם לגילו ויותר, כפי שיכול להתנהג בהתאם לשכלו, ולא לפי התנהגותו שלעיתים היא קטנונית ותינוקית, אזי ההורים מפתחים ומוציאים לפועל בכך את הכוחות הגנוזים בילד.

הרב יהודה וינגרטן הוא יו"ר מכון יסוד החסידות וארגון "יסודות החינוך". כתובת המייל W3268992@gmail.com