"מה הם, בעצם, החיים שלי, אודותם שואלת השכנה?"

אחר הצהריים מוקדמים, ירדתי לגינה עם הילדים. לא חם מידי ורוח נעימה מנשבת. עדיין שקט ואין המון ילדים. על הספסל התיישבה ליידי שכנה נחמדה מהרחוב, סבתא צעירה.

כדרך הנשים אנחנו מתחילות לשוחח. לא בעניינים ברומו של עולם אנחנו מתעסקות, אלא בדברים של יומיום. "מה, אז את עובדת, ואין לך עוזרת?" כך השכנה.

שכנתי, אם למשפחה ברוכת ילדים, ש-3 מבנותיה כבר הקימו אף הן את בתיהן. היא רואה אותן מתמודדות עם העול הכספי, לידת הילדים וניהול הבית. היא רוצה מאוד לסייע להן, אך כיוון שאין באפשרותה לסייע מבחינה כלכלית, היא משתדלת לעזור להן מבחינה פרקטית.

"הנה, עכשיו לקחתי את הילדים של הגדולה שלי לגינה, כדי שתוכל לנוח" אין ספק, זו באמת עזרה נהדרת. "אני רואה את הנשים הצעירות של היום, עובדות כל כך קשה, זה לא פשוט" מי כמוני יודעת. אני כלולה בקטגוריה של "הנשים של היום". צריך לעבוד, במשרה כל שהיא כדי להביא הביתה כמה פרוטות ואפילו קצת יותר, כדי לכסות את ההוצאות השוטפות, במקביל צריך לתחזק את הבית על כל המשתמע, נכון שלא צריך לשאוב מים מן הבאר, לכבס את הבגדים על שפת הנהר, ולתפור טלאים לאור הנר, אבל העבודה מרובה גם ככה ואנחנו לא מגיעות לכל הפינות. ומעל הכל יש את הילדים המתוקים שצריכים חיבוק, לטיפה, יחס ואהבה של אמא.

שיחתנו מתנהלת על מי מנוחות אבל נקטעת מידי פעם, זה רוצה לשתות, זה רוצה לבכות... בגדול הם מתעסקים יפה. והשכנה ממשיכה: "אני רואה אותך פה לפעמים בגינה ואני רואה את הילדים צפופים בלי עין הרע" (צפופים? המרחבים פה בגינה די גדולים יש מקום לרוץ לקפוץ, על מה היא מדברת?) "אז מתי את חיה את החיים שלך?" היא יורה את השאלה.

בהבזק של שניות רצות המחשבות במהירות הבזק. 'מה היא מתכונת לשאול: מתי אני שותה כוס קפה או אוכלת קוביית שוקולד, מתי אני קוראת עיתון או ספר? מה היא מתכוונת לשאול אותי בשאלתה על החיים שלי, האם היא מתכוונת לשאול מתי את יוצאת לקורסים או נוסעת לים או לבריכה? אולי היא חותרת לדעת מתי אני גומרת את ספר התהילים או שומעת שיעורי תורה? מה הם בעצם החיים שלי, אודותם שואלת השכנה?'...

ואני כבר כמעט מרגישה שגלשנו משיחה סתמית על ספסל בגינה לעניינים ברומו של עולם, עם שאלה נוקבת שכזו: "מתי את חיה את החיים שלך"...

וכהרף עין אני עונה לה: "אני חיה את החיים שלי כל רגע. אילו בעצם החיים שלי: גידול הילדים, הדאגה למשפחה, וכן, כנראה שהעבודה - גם היא חלק מהחיים שלי. חלק המשלים את העיקר, שהוא, בעצם, הקמת בית יהודי".

הערב יורד. אנו נפרדות. אך השאלה שנשאלתי על הספסל בגינה לא עוזבת אותי: מהם החיים שלי, ומתי אני חיה אותם בכלל?

השאלה מנקרת ודורשת תשובה, ובסופו של דבר מתגבש לי המשפט הבא כתשובה: כן. אני חיה את החיים שלי בכל רגע ורגע. גידול הילדים והדאגה למשפחה - אלו, בעצם, החיים שלי. החיים אשר נתן לי אלוקים ברחמיו, והתפקיד לשמו נבראתי: הקמת בית יהודי.

פסי דבלינגר עוסקת בהעצמה אימהית.  Pid38a@gmail.com