למה יוני שלי תמיד נשאר קטן?

בלבול, חוסר אונים, רגשות אשמה, את לא ממש יודעת לקרוא לזה בשם. אבל מה שבטוח, שאת כולך מבולבלת ומתוסכלת. למה זה קורה לך דווקא עם יוני? את כבר לא בטוחה האם באמת יש לו איזושהי בעיה או אולי זו בעיה שלך….

מכירה את זה?...

הוא כבר לא קטן, אבל את בכל זאת קוראת לו "הקטן" ( גם אם את לא אומרת לו את זה).

את בטוחה שהוא לא יצליח להתפשט בעצמו ומיד את מתנדבת לעשות במקומו...

באופן אוטומטי את שולחת את הילד הגדול יותר לקנות חלב במכולת, ובאופן אוטומטי את מבקשת מאותו הילד הגדול יותר לרחוץ את הכלים ולעזור לך להוריד את הכביסה.

הוא מבקש להתקלח לבד, אבל את בשום אופן לא מסכימה ומבטיחה לו שתסכימי בפעם אחרת.

מה עם יוני? מדוע הוא לא יכול?

את חושבת לפעמים אולי לנסות לבקש גם ממנו, אבל את מיד מבטלת את המחשבה תמורת מחשבה אחרת שאומרת "הוא עדיין קטן ולא יכול", מפחדת שאולי יקרה לו משהו אם תשלחי אותו למכולת לבד.

יתכן שגם עולה לך מחשבה להשאיר אותו עוד שנה בגן או בכיתה, כי הוא עדיין קטן?

הרבה מאד מחשבות מתרוצצות בראשך. אין לך מושג למה דווקא כל הדילמות קשורות ביוני שלך, ובטח שאין לך מושג מה לעשות. את ממש חסרת אונים, ובינתיים את עושה עוד ועוד טעויות מבלי להרגיש... ואולי לא?

יכול להיות שאת צודקת בהרגשה שלך, לאמא יש אינטואיציה מיוחדת לילדים שלה, אבל גם יכולות להיות טעויות.

דווקא בגלל זה אנחנו יכולות מבלי משים לעשות אפילו נזקים.

אז איך זה קורה? איך אמא שכ"כ אוהבת את הילדים שלה יכולה לעשות להם נזקים חמורים כ"כ, והכל ממקום שהיא רק רוצה לעשות טוב לילד שלה? – כמו לגרום לו להרגיש חוסר ביטחון בחברה, לגרום לו לא לקחת אחריות על מעשיו, להשאיר אותו עוד שנה באותו גן עם ילדים קטנים ממנו ולנתק אותו משאר חבריו? לגרום לו להיות תלותי יותר ועצמאי פחות?

המחשבות שלנו על הילדים שלנו והשדרים שאנחנו משדרים להם גם בלי מילים, יכולים להרוס.

מה שאמא מרגישה וחושבת על הבן שלה – זה מה שהוא ירגיש בעצמו.

אם תחשבי על יוני שהוא גדול ויכול – זה מה שהוא ירגיש, והוא גם יוכיח לך את זה.

ואם תחשבי שהוא קטן ולא מסוגל – את תאמתי את המחשבות השגויות שלך, וכך הוא יתנהג.

קורה לך לפעמים שאת חושבת עם עצמך או גם משתפת את בעלך בטבעיות, "דיברתי עם המורה של יוני ואמרתי לה שהוא עדיין לא בשל לעלות לכיתה ב'. היא קצת הסכימה איתי, אבל שכנעתי אותה שכדאי להשאיר אותו כי גם בבית הוא לא עצמאי מספיק. הוא לא מתלבש לבד, לא מתקלח לבד. מבחינה רגשית נראה לי שהוא עוד לא בשל... הוא לא כ"כ יודע להסתדר עם חברים, ואתה יודע מה?! כל זה נראה לי בגלל שהוא ילד סנדוויץ'. תמיד הילדים הסנדוויצ'ים נדפקים! אני חושבת שאם הוא יישאר עוד שנה בכיתה א' אז זה יעזור לו, אני חושבת שהוא עדיין קטן".

בעלך, שלא מבין כ"כ בבשלות רגשית או בכמה הילדים צריכים להיות עצמאיים ואחראיים ביחס לגילם מהנהן בראשו ומסכים אתך (האמת היא שזה נשמע משכנע מאד...).

אך אילו היית יודעת כמה אמא יכולה להשפיע על הילד שלה, וכמה את יכולה לשנות ולעזור לו, הרבה מהנזקים היו נחסכים.

אז מה את אומרת?! רוצה לראות את יוני שלך גדול ויכול?

בוודאי שכן!

את רוצה לדעת מה עושים?

כל שעלייך לעשות זה קודם כל לדעת שהוא גדול (ע"י שתאמיני בו), ואח"כ לחשוב את זה, וממילא להרגיש לו את זה. כדאי גם לשנות את הטרמינולוגיה. במקום לקרוא לו קטן, תקראי לו צעיר...

ילד מרגיש את אמא שלו, את המחשבות שלה, את הרגשות שלה וגם את השדרים שאותם היא משדרת לו. הוא רוצה כל כך שתהיי מרוצה אז הוא מתנהג בדיוק כמו שאת חושבת שהוא.

סמכי עליו, אל תפחדי להטיל עליו אחריות. שני את התפיסה שלך כלפיו, שכנעי את עצמך שהוא יכול. ראי בעיני רוחך איך זה קורה. נסי לקחת אחריות על עצמך ולגשת לברר מה האמונות שלך עליו (ולמה דווקא עליו? עם שאר הילדים את מרגישה אחרת... מוזר לא?!) אל תחליטי החלטות גורליות לגביו (כמו להשאיר אותו עוד שנה בגן או בכיתה) כל עוד את מרגישה מעורבבת רגשית אתו.

תאמיני בו, ותראי שהוא יוכיח לך אחרת!

בהצלחה!

יוכי דנחי – ייעוץ חינוכי ותמיכה רגשית לגננות ואימהות.

יוכי דנחי – ייעוץ חינוכי ותמיכה רגשית לגננות ואימהות, מומחית למשמעת וסמכות Yd0548414745@imahut.org.il