האתאיסטית השמאלנית שהפכה למתנחלת שומרת מצוות

בשיחה עם עדי לוי, קשה במבט ראשון לשייך אליה סיפור חיים מפותל כל כך. היא אישה נמוכת קומה עם פנים עדינות וקול רך, נעימת שיחה. קשה לדמיין אותה כאקטיביסטית פוליטית שהשתייכה לנוער מרץ, כזאת שנדדה בטראקים בהודו ובקצה העולם כדי למצוא את האמת.

עדי, בת 36, היא אם לארבעה ילדים, אותם היא מגדלת בחינוך ביתי עם בעלה אורן. היא מתגוררת בגולן, במושב קטן ליד מירון, ואין ספק שהיא הספיקה הרבה ב-36 שנים.

היא נולדה בחולון למשפחה חילונית-מסורתית קלאסית. כזאת שבה מדליקים נרות ועורכים קידוש, ואחר כך צופים בטלוויזיה ונוסעים לים. כזאת שבה אוכלים מצות ומקיימים את ליל הסדר כהלכתו, אבל הפיתות נשארות טמונות במקפיא במשך כל ימי החג, אם מישהו ממש ירצה בהן.

"כשהייתי ילדה זה היה לי מובן מאליו, הייתה לי אמונה בקדוש ברוך הוא והתחברתי למסורתיות הזאת", היא מספרת. "אבל כשגדלתי, זה היה נראה לי צבוע מאד. חשבתי לעצמי שאם יש ה', אז צריך לעשות כל מה שהוא אומר, לא חצי ולא בערך. אי אפשר לקיים קצת בשביל הכאילו והמסורת. אני בנאדם קיצוני, אמרתי: אם יש אלוקים אז זה מחייב, ואם אין – אז אין".

עדי לוי עם הדוכן

בגיל הנעורים, עדי בחרה לעצמה דרך שונה לחלוטין. "נחשפתי אז לדארווין ולכל הטיעונים האלה. והתנתקתי מהדת והמסורת לחלוטין. הכרזתי על עצמי כאתיאיסטית, ולא סתם אתאיסטית, אלא כזאת שנגררת לוויכוחים עם אנשים מאמינים ושוללת לגמרי כל קיומו של כוח עליון. הרגשתי ריקנות גדולה וחוסר רוחני גדול. מאז ומתמיד הייתה בי שאיפה גדולה וכמיהה לאמת, והדרך בה גדלתי לא הרגישה לי נכונה. בעטתי בה וחיפשתי דרכים אחרות, בכל מיני צורות".

לצד לימודיה בתיכון, בילתה אז לוי זמן לא מבוטל בחברת נוער אנרכיסטי ודעותיה הפוליטיות הלכו והקצינו. כשהייתה בת 14 אירע רצח רבין, והיא מצאה את עצמה בכיכר יחד עם חבריה מנוער מרצ. "הייתי אז שמאלנית ממש קיצונית", היא מספרת. "כל הסטריאוטיפים שרק עוברים לך בראש: נוער מרץ, נגד ההתנחלויות והכיבוש, שלום עכשיו. רק אחרי שחזרתי בתשובה, עשיתי תשובה גם מבחינה פוליטית. הבנתי שכל השקרים שסיפרו לי במשך כל החיים, היו מאז ומתמיד רק שקרים. כשחזרתי בתשובה הבנתי שיש לנו בעצם זכות חזקה על הארץ הזאת, מכוחה של הבטחה קדומה. אנחנו כאן בזכות, לא בחסד".

כרטיס לכיוון אחד

השחרור מהצבא לא הביא אתו את הקץ לחיפוש המשמעות. "כל אותה תקופה לא הפסקתי לחפש דרכים אחרות, בכל מיני צורות. נחשפתי לבודהיזם ולכל הניו אייג' הזה והתחברתי מאוד, ואז החלטתי לנסוע להודו".

לוי ארזה תרמיל ורכשה כרטיס בכיוון אחד להודו, שם החלה במסע של חיפוש. "איפה לא הייתי? הגעתי למקדשים ולסדנאות ולכל מיני גורואים, אבל אותו חוש אמת שלי כל הזמן עקצץ והטיל ספק, ועד מהרה הבנתי שזה רק גיבוב של שטויות. הגורואים ההודיים מדברים גבוה ויפה מאד, אבל בתכלס לא היה שם שום בשר. לא היה שם שום דבר משמעותי. זו רוחניות נטו, בלי כלים ובלי שום חיבור למציאות. שונה כל כך מהיהדות, שמשלבת בצורה מדהימה כל כך את החומר והרוח, החיבור האמיתי הזה. הודו היא מקום של עובדי אלילים לגמרי. כנראה המקום האחרון עלי אדמות שעדיין יש בו עבודה זרה. רואים פסלונים קטנים ברחובות, משתחווים אליהם ומדליקים להם קטורת, בצורה מאוד-מאוד מגוחכת. רק לראות את זה בתור יהודי גורם לך להרגיש שזה טיפשי".

באופן מפתיע, דווקא בהודו השטופה בעבודה זרה, התחברה לוי לראשונה ליהדות. בדומה לאלפי מטיילים ישראליים אחרים, גם היא הגיעה לאחד מהבתים היהודיים בהודו. "זה משהו מדהים", היא מחייכת. "בהודו זה נחשב למשהו שכל המטיילים עושים, מגיעים לבית חב''ד לקידוש ולארוחה כשיגרה, ואלו אנשים שבארץ אין סיכוי שיתקרבו לכל סממן דתי. אבל כשהם לא בארץ, פתאום כל המחיצות נושרות. אני ממש זוכרת את הפעם הראשונה שנכנסתי לשם וראיתי שאין בבית טלוויזיה אלא סלון עם המון ספרים. הכל היה שונה, אפילו הילדים התנהגו אחרת. משהו באווירה ובאנרגיה של המקום תפס אותי. זה הריח לי אחרת, כמו בית. לקח הרבה זמן עד שהחיבור הזה והניצוץ הראשוני התגלגלו לפסים מעשיים, אבל זה היה הטריגר הראשוני".

אחרי כמה חודשים בהודו, הציע לה ידיד מתחזק ניסוי מעניין: להדליק נרות שבת. "ניסית כל כך הרבה דברים. ניסית גורואים וסדנאות", הוא אמר לה. "למה שלא תנסי להדליק נרות לפני השקיעה ולדבר עם הקב''ה?"

"באותו ערב שבת עמדתי מול הנרות, ביקשתי איזו בקשה, כבר לא זוכרת מה, ובאמת שבוע אחר כך קיבלתי תשובה פלאית וניסית לחלוטין. הרגשתי פתאום שמשהו נפתח בי. הגם שלא חזרתי בתשובה מיד, המשכתי להקפיד על הדלקת נרות במשך השנים הבאות. חמש דקות לדבר עם ה'".

השיבה מהודו

בהודו סימנה לוי וי כמעט על כל סעיף חובה של הצעירים הישראלים הנוסעים להודו. היא הייתה במסיבות טבע, נסעה בטראקים למקומות פראיים והגיעה למקומות נידחים. אבל כשחזרה לארץ, הריקנות בתוכה עדיין לא התמלאה. הכמיהה לאמת ולמשמעות לא עזבה אותה, וכך, בתהליך איטי ונחוש, מצאה את דרכה ליהדות. "לאט לאט זה התגלגל", היא נזכרת. "זה היה תהליך איטי. הייתי יצור כלאיים, גם בדקתי את האמונה וגם התחזקתי באמונה, בעין שרואה את ההשגחה הפרטית, אבל לא קיימתי מצוות".

מתי החלטת לעבור לפסים מעשיים?

"בסוף גם זה הגיע, כנראה שפשוט הגיע הזמן. באותה תקופה גרתי בקיבוץ ליד הכינרת, בסביבה של הרבה חבר'ה צעירים. היה שם בחור שהתחיל להתחזק, והיה מזמין את כולנו לארוחות שבת, והיה כיף. בהתחלה זה לא היה מחייב. היינו יושבים, עושים קידוש ואוכלים, ובזה זה הסתכם. לאט לאט אנשים התחילו להתחזק. התחלנו לשמור שבת כהלכתה, התחלנו לשמוע ביחד שיעורים – הרבה מהם בהידברות, ואני הוספתי לעצמי עוד מצווה ועוד מצווה. זה היה תהליך הדרגתי, ואני חושבת שזה היה נכון וטוב מאד".

מי שהערימה קשיים בהתחלה הייתה דווקא המשפחה. אף שלוי מגיעה מבית מסורתי, במשפחתה התקשו לקבל את השינוי שחל בבת. "היה להם קשה מאוד", היא מספרת, "אף על פי שהיה מדובר בתהליך הדרגתי. הם ממש פחדו ששוטפים לי את המוח ושעוד רגע אעבור לעיר חרדית ולא יראו אותי יותר. כל הסטריאוטיפים רצו להם בראש, החל מזה שלחרדים אין מחשבה עצמאית ועד לזה ש'שוטפים לך את המוח'. עברנו הכל, אבל הם ראו עם הזמן שזה רק עושה לי טוב ועושה להם טוב. האמת, שבמבט לאחור זה קצת מגוחך. הפגנות אנרכיסטיות ומסיבות טבע וסמים בסוף העולם שמאלה זה בסדר, אבל לשמור שבת זה מפחיד?".

בגיל 27, בסיומו של תהליך ההתחזקות שלה, כשכבר שמרה תורה ומצוות, פגשה עדי את אורן, בעלה לעתיד, בקבר רשב''י במירון. החיבור בין השניים היה מידי. כעבור זמן קצר הם נישאו ועברו להתגורר בכפר תפוח שבשומרון. אורן הגיע מהשומרון במקור, אבל בשביל עדי, שבנעוריה השתייכה לנוער מרץ, זו הייתה נקודת מפנה.

"היה לי קשה בפעם הראשונה לחצות את הקו ולנסוע מעבר לקו הירוק", היא נזכרת. "בתקשורת השמאלנית, כל אלו שמתגוררים שם מוצגים כקבוצה הזויה של אנשים שחיים על גבעות טרשים, ובפועל כשהגעתי לשם גיליתי מקום פורח ומלבלב ואנשים טובים. והכל בנסיעה קצרה. גם להורים שלי הייתה התפכחות אחרי שעברנו לשומרון. פתאום הבנו שכל מה שגדלנו עליו היה שקרים וחצאי אמיתות שהתקשורת סיפרה לנו".

"היה לי חשוב להישאר בבית ולגדל את הילדים איתי, על אף שגדלתי אחרת"

החלטה נוספת ויוצאת דופן של עדי ובעלה הייתה לגדל את הילדים בחינוך ביתי. "כשהייתי ילדה, שני ההורים שלי עבדו רוב היום מחוץ לבית. לא זוכרת שראיתי את אמא שלי לפני שהיה חושך, ובגלל שהייתי ילדת מעון וצהרון החלטתי לנהוג הפוך. היה לי חשוב מאד להישאר בבית ולגדל את הילדים איתי, על אף שגדלתי אחרת. כמובן, זה לא אומר שוויתרתי על מקום להתפתחות אישית. למדתי ארומתרפיה והתחלתי לייצר בבית סבונים טבעיים. גיליתי שיש להם ביקוש, וכך הקמתי מהבית עסק עצמאי של קוסמטיקה טבעית בשם "סבון בעלמא". אני מייצרת בבית בעבודת יד סבונים וקרמים ומשחות טיפוליות, וזה כיף, כי זה בעיניי להפיץ טוב לעולם".

חלק גדול מתחושת השליחות שבעסק הביתי, מספרת לוי, זו העובדה שבעצם הנהיגה מהפכת מחירים ותודעה בכל הקשור לשימוש בקוסמטיקה טבעית. "בעבר, עד לפני כמה שנים, היה ידוע שמוצרים טבעיים, אורגניים ואיכותיים עולים המון כסף, ואשה ממוצעת הייתה מפנקת את עצמה עם קרם פנים שכזה אולי פעם בשנתיים, כי הוא היה עולה באזור ה-200 ₪", היא מסבירה. "זה חבל, כי מוצרי הקוסמטיקה התעשייתיים מכילים המון כימיקלים ורעלים שחודרים למחזור הדם דרך העור. כיום, בגלל שאפשר להזמין דרך האינטרנט – אפשר לקנות קוסמטיקה טבעית איכותית ישירות מהיצרן במחירים שווים לכל נפש. זו בדיוק השאיפה שלי – להנגיש את מוצרי הטיפוח היומיומיים הטבעיים לכל בית ומשפחה, גם מרובת ילדים. הרווח בבריאות העור של כולם יהיה עצום בע"ה. דברים טבעיים מרפאים ועוזרים לאנשים, וכך לא משתמשים במוצרים התעשייתיים שעמוסים בכימיקלים".

איך מסתדרים עם עבודה מהבית וגידול ילדים בחינוך ביתי?

"האמת שזה טבעי ופשוט מאד. מעולם לא שלחנו למסגרת, אז אני לא יודעת איך חיים אחרים. פשוט  גדלנו ביחד כמשפחה, כשעוד ילד נוסף ועוד אחד, וזה כיף גדול להיות ביחד לילדים. כמובן, לא הכל יופי טופי ותמיד זורם, אבל אני מניחה שכך זה בכל משפחה נורמלית. בגדול, יש רגעים יפים ויש ימים עם נחת, ובסופו של דבר אני שמחה בבחירה הזאת וטוב לנו. כמובן, ברגע שילד ירצה ללכת לבית ספר או למסגרת לימודית אחרת, הדלת פתוחה והבחירה בידיו".

אחרי לידת הבת השלישית, הגיעה תקופה לא קלה. עדי חלתה בפסוריאזיס, מחלת עור שנחשבת לחשוכת מרפא, ומתאפיינת בנגעים כואבים ומציקים מאד. אצל עדי היא התבטאה באופן קשה, עם נגעים ברמה הכי קשה.

למעשה, עדי הכירה את ההתמודדות עם פסוריאזיס מקרוב ממש, מאחר שגם אביה סובל מהמחלה שהתפרצה אצלו בעקבות מלחמת לבנון. "גדלתי בצל המחלה הזאת", היא מספרת. "נגעים מציקים וכואבים, נסיעות לים המלח בכל שנה וחיפוש אחר מרפא. תמיד אמרתי לעצמי שנראה לי שהגישה של הרפואה הקונבנציונלית לפסוריאזיס, כמחלה חשוכת מרפא, היא לא נכונה. לא ייתכן שאי אפשר להחלים מהמחלה הזאת".

עדי הייתה נחושה למצוא מרפא. היא החלה בתהליך חקירה וחיפוש, ונפגשה עם אנשים שהעידו על עצמם שנרפאו מהמחלה, היא החליטה לצאת למסע של הירפאות, כפי שהיא מגדירה את אותה תקופה. "לא נגעתי בשום משחה סטרואידית, מרחתי רק משחות שלי, שרקחתי בעצמי. באותה תקופה נחשפתי להרצאות של הרב יובל אשרוב, וקיבלתי כוח ואמונה לצאת למסע של הירפאות, מסע שכל המשפחה נכנסה אליו. המסע כלל עבודה על עצמי, התחזקות באמונה, הרפיה ושינוי תזונה. באותה תקופה עברנו לצמחונות. הורדתי גלוטן מהתפריט וגיליתי עולם שלם של ירקות ופרות שלא הייתי מודעת אליו, תבשילים כיפים וטעימים. כעבור שמונה חודשים הכל עבר, וכולם סביבי היו בהלם, כי היו נגעים ברמה הכי קשה, ואז העור חזר להיות רגיל. וזה נשאר ככה. נס גדול. כחלק מהתהליך שעברנו באותה תקופה, החלטנו לעבור להודו, כדי להחליף סביבה ואווירה".

"הרגשתי שיש בחזרה להודו סוג של תיקון"

ההחלטה לעבור להודו כדי לתפעל בית יהודי, הייתה בשביל עדי כעין סוג של תיקון. "הרגשתי שזה כמו לעשות תשובה על אותה שנה. הקב''ה לקח אותי לאותם מקומות והפגיש אותי עם אותם אנשים, זה מדהים".

אחרי שהחליטו לנסוע להודו לשליחות, התגלגלו העניינים במהירות גדולה. "זה ממש היה מהרגע להרגע, כשבחנו את האופציה, פנינו לאחראי מטעם עמותת 'לב יהודי' במטרה לבדוק פרטים, ויום אחרי הוא צלצל אלינו שזו ממש השגחה פרטית שפנינו אליו. המשפחה שהייתה אמורה לנסוע באותו הזמן נאלצה לדחות את נסיעתה, והיה צורך במשפחה חילופית. מפה לשם, תוך שלושה שבועות נחתנו בהודו בספונטניות".

הבית היהודי בהודו הוא כתובת מוכרת לכל המטיילים הישראליים והיהודיים. הוא מארח אותם לשבתות ולחגים ונותן לכולם קצת הרגשה של בית. הרבה יהודים מנותקים ממסורת, שבארץ לא היו חולמים להגיע לבית עם מזוזה בפתחו, נכנסים אליו בטבעיות ובאהבה גדולה. במרחק, מספרת עדי, יש הרבה יותר פתיחות להבין ולקבל.

"היו אצלנו יהודים מכל העולם, וזו הייתה נתינה לכל דבר. אירחנו שבתות עם מאות אנשים. טיפלנו בכאלו שנפצעו בזמן שהותם בהודו ושימשנו כבית חם. היו רגעים של קושי אבל היו הרבה יותר רגעים מדהימים, רגעים של נחת ושמחה והגשמה עצמית. המון מטיילים התחזקו מהשהייה ובהחלט יש כמה שנכנסו לנו ללב, ואנחנו להם. הרבה באים אלינו עדיין לשבתות בארץ, וזו לא הייתה פעם אחרונה מבחינתנו. נראה לי שעוד נחזור לשם. גם לילדים היה טוב העניין הזה, להיות במקום של נתינה ולחוות עולם אחר. דווקא כשאתה בגלות ומחוץ לארץ ישראל הלבבות נפתחים. מרגישים את האחווה המיוחדת שרואים רק אצל יהודים. אם בלגים או צרפתים נפגשים זה עם זה, זה לא מעניין אותם, אבל כשישראלים או יהודים נפגשים, הם מתחברים ישר".

כעבור שנה של שליחות חזרה משפחת לוי לארץ. לוי המשיכה לתפעל מחדש את העסק שלה, "סבון בעלמא", ולפני תקופה, כך היא מספרת, נתקלו בניסיון לא פשוט.

"לפני מספר חודשים פנו אלי מערוץ 2  מתוכנית 'אולפן שישי', בבקשה לעשות תכנית תחקיר עליי ועל הסיפור האישי שלי", היא מספרת. "דובר על כתבת תחקיר רצינית במשך 14 דקות מסך, שבזמן טלוויזיה נחשב נצח, כולל ראיון עם המשפחה המורחבת, חברים מהעבר ומההווה, שתתמקד במהפך הפוליטי והרעיוני שעברתי. עבורי היה מדובר בקידום משמעותי לעסק שלנו. התוכנית הייתה אמורה לעלות לאוויר בליל שבת, אך הם מצאו איזה היתר דחוק מאחד הרבנים איתם הם עובדים, שמכיוון שהתוכנית תשודר באינטרנט באתר שלהם וכל אחד יוכל לצפות בה בזמנו החופשי – אפשר להשתתף. אנחנו כמובן פנינו לרב שלנו, שללא ספק שלל לחלוטין דבר שכזה מאחר שאין שום היתר לשתף פעולה עם עוברי עבירה ואולי גם להכשיל עוד אנשים בצפייה במהלך השבת ר"ל. הניסיון היה קשה, כי מדובר היה בחשיפה ענקית ומסיבית לעסק שלנו – אך, ב"ה, בחרנו לשמור על קדושת השבת ולא לקחת חלק באותה התכנית. ואכן, זכינו להיווכח שמשמירת השבת רק מרוויחים! גם מעגל הלקוחות שלנו גדל פלאים ללא שום פרסום וגם, ובעיקר, מאז התחלנו לחוש מתיקות רוחנית מיוחדת בשבתות, שלא הייתה קודם לכן".