האם מותר להורים למחול על כבודם ולא להתייחס למרידה של הילד?

הורים רבים מתחבטים בשאלה עד כמה כדאי להפעיל את הסמכות ההורית, האומרת כי אין מצב שבו ההורים מורים לילד לעשות דבר ואינו עושה אותו. האם להפעיל אותה רק במקרים חשובים במיוחד, או מכיוון שהסמכות ההורית חשובה לעצמה ולא רק כאמצעי לחנך את הילד, יש להפעיל אותה גם במקרים שניתן להגדיר אותם יחסית כזוטות לעומת מקרים אחרים?

הבה ניקח דוגמא כזאת: הילדים משחקים במשחק מעניין מאוד. והנה, הגיע הזמן ללכת לבית הכנסת או למקום אחר שצריך ללכת. האם או האב מורים לילד להפסיק, והבן מתעלם מהבקשה וממשיך לשחק (אין מדובר על מקרה בו הילד מבקש מההורים עוד שתי דקות נוספות, למשל, כמובן שמותר להורים להפעיל שיקול דעת בכל מקרה לגופו, ההדגשה כאן היא על התעלמות, שהיא בעצם מרידה קטנה בסמכות ההורית, אף על פי שמדובר בעניין שולי לכאורה, ולא בעניין עקרוני מאוד). האם מותר להורים להעלים עין או לא?

כבוד ההורים – הוא כבודו של הבורא

על כך אנו מקבלים את דעת התורה הקדושה במילים אלו: הוקש כבודם לכבוד המקום.

מילים אלו הן ההגדרה בה מפרשת הגמרא את העונש החמור שמטילה התורה על מכה אביו ואמו – מיתה בחנק! הגמרא מנסה אף להוכיח מכך, כי מיתת חנק היא מהמיתות החמורות שבתורה, שכן אם התורה נתנה עונש כזה על עבירה חמורה כל כך, אנו לומדים שמיתת חנק חמורה יותר משאר מיתות (למעשה, הגמרא חוזרת בה מההוכחה המסוימת מסיבה אחרת, אך לא מהקביעה על חומרתה של עבירה זו).

הבה ונשאל את עצמנו: האם קיימים בכלל הורים שבעולם, המוכנים שיוטל על ילדיהם עונש כזה, על כך שבנם מכה אותם? ללא כל ספק, שום הורה לא יהיה מוכן לכך בשום פנים ואופן. עם כל זה, ההחלטה או הבחירה אינה בידי ההורים, ואם ישנם שני עדים על כך שהבן או הבת הכו את אחד מההורים, הכאה שיצאה ממנה טיפת דם אחת, קיימת חובה על בית הדין להעניש את הבן או הבת בעונש חמור זה.

מכך אנו לומדים כי כבוד ההורים אינו כלל דבר שניתן לשיפוטם או להכרעתם. כשם שחובה גמורה על הילדים לכבד את ההורים – חובה שנכתבה בעשרת הדברות, כך חובה גמורה על ההורים לדאוג לכך שילדיהם יכבדו אותם וישמעו בקולם. הדבר אינו קשור כלל לנוחות של ההורים, לרצונם או להחלטתם.

הסיבה לכך היא כדברי הגמרא, שכבודם של האב והאם הושווה לכבוד המקום. כלומר: באותה צורה בה הילד מתייחס להוריו, כך הוא יתייחס להקב"ה.

הקב"ה הוא אב של כל יהודי

קביעה זו מבוססת על המבואר בספרי חסידות, כי אף על פי שהקב"ה הוא מלך על כל הארץ, אמנם ההתייחסות הבסיסית של יהודי להקב"ה, הוא כבן לאב, מכיוון שיהודי הוא "חלק אלוק ממעל ממש". – כלומר נשמתו של היהודי נחצבה מאורו של הקב"ה, והיא חלק בל ינתק מאור הקב"ה, ובדיוק כפי שבגשמיות ניתן להבין שגופו ונפשו של התינוק קשור בקשר בל ינתק לגופם של ההורים ולנפשם, עד כדי כך שהתכונות הבסיסיות של הילד מטבעו קשורות בדיוק מופלא לתכונותיהם של ההורים, ובידו להטות תכונות אלו לטוב או להיפך, כך לנשמה האלוקית ישנם תכונות אלוקיות בלתי מוגבלות, שהם הנותנות ליהודי כל ימי חייו את האפשרות לעבוד את הקב"ה, למרות שמצד הסברא אין כלל יכולת ליצור אנושי המוגבל בכוחותיו, להתקשר להקב"ה שאין גבול לאורו ולשפעו.

מכיוון שכך, נמצא כי הקב"ה הוא אב לנשמתו של כל איש ישראל כפשוטו ממש. וכמו שאמרו חז"ל (קידושין ל', ב') תנו רבנן שלשה שותפין הן באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקדוש ברוך הוא מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני.

וכמו שאמר הבעש"ט הק' כי גם אהבה של אב זקן שנולד לו בן יחיד לעת זקנותו אינו דומה כלל לאהבת הקב"ה לפשוט שבפשוטים מישראל, ועל כך אמר הרה"ק רבי שלמה מקארלין זי"ע: היצר הרע הכי גדול הוא "אז מ'פארגעסט אז מ'איז א בן מלך" (בית אהרן ליקוטים קמו: ד"ה עוד). וכלשון היעב"ץ בהקדמה לסידורו "כל מה שהאדם נלכד במצודת היצר הרע, בא לו מחמת ששוכח יחוסו הנורא והנפלא כי בן מלך הוא, וחושב שהוא ממשפחת הכפריים עובדי האדמה..." (נחמד ונעים  לקוטי אמרים ע"ו).

השפע יורד לילד על ידי נפש ההורים

יותר מכך מבואר בספרי קבלה, כי כל השפע האלוקי היורד לנשמתו של האדם, יורד דרך נשמתם של ההורים, ולכן באותה צורה בה האדם מתייחס לאב ולאם הגשמיים, באותו אופן ממש יכול הוא לקבל את השפע האלוקי הבלתי מוגבל, ולהתקשר להקב"ה – אביו ואמו האמיתי.

על כן, מבואר בספר הקדוש דגל מחנה אפרים בשם ספרי קבלה, כי כאשר יש לאדם ניסיון בדבר עבירה, יצייר לפניו את דמות ציור פניו של אביו, ובספרי אמרי פנחס מובא לצייר את דמות ציור פניה של אמו. ובטעם הדבר, מבאר בעל הדגל מחנה אפרים, על פי יסוד ששמע מזקנו – מרן הבעל שם טוב הקדוש, כי נטיותיו החומריות של האדם (המכונות "תאווה") תלויות במידת השפע האלוקי של האדם הנקרא כח החכמה, וכח זה יורד ונמשך לאדם על ידי אביו ואמו, מכיוון ששפע החכמה הרוחני שמכונה "אבא" מכיוון שהוא כוח האבהות הרוחני, נמשך על ידי האב הגשמי – שעליו הטילה התורה את התפקיד ללמד את הבן תורה וחכמה, וממילא כאשר האדם עומד בפני ניסיון כל שהוא, עליו להגביר את כח החכמה שבו על ידי שמצייר את ציור פניו של אביו, וכשמתקשר לנפשו של אביו, אזי הוא ממשיך על עצמו את כח החכמה האלוקי.

מכיוון שכך, לומדים אנו כי הכבוד שנתנה התורה לאב אינו קשור לרצונו הפרטי של האב, אלא כבוד זה ניתן לאב בהיותו מייצג את השפע האלוקי כפי שנמסר לבן. לכן אין כלל רשות להורים לוותר על כבודם כהוא זה, כשם שאין רשות להורים לוותר לבן על קיום המצוות.

חשיבות התקיפות והעקביות בחינוך

לא רק שאסור להורים לוותר על כבודם בכהוא זה, אלא אסור להם לוותר על ההכנעה המוחלטת ועל מרות מוחלטת שאין אחריה ערעור.

אם האב או האם הורו לילד לעשות פעולה כל שהיא, עליהם לעמוד על קיומה במלוא החומרה, גם אם ההוראה לכשעצמה שולית היא לכאורה, ואינה קשורה בעניין יסודי דווקא. הורים המוותרים על כבודם, או המוחלים לילד שפגע בכבודם בקלילות, ללא שמעמידים אותו על חומרת המעשה, וללא חרטה אמיתית וקבלה על העתיד, אינם וותרנים, אלא עליהם לדעת כי ויתור כזה כמוהו כוויתור הלכה למעשה על אחת ממצוות התורה. משל הדבר, שהורים אלו האכילו לילדם בשר דבר אחר!

כלל מסור בידינו, כי התורה כולה, על כל מצוותיה, סייגיה והלכותיה, קשורה ומקושרת זו בזו בשלש מאות ושלש עשרה מצוות, שכל אחד כלולה מכל התורה כולה, וכידוע שמי שכופר ואינו מאמין או אפילו לא מקבל על עצמו שמירת אחת מהמצוות, נחשב ככופר ופורק עול בכל התורה כולה, וכן להיפך – קיום מצוות אחת בשלימות, חשובה כקיום כל התורה כולה.

ממילא נמצא הדבר, כי על הורים שמזלזלים בכבודם ובמי שפוגע ומקל במוראם לדעת, כי ישנו פגם מהותי בחינוך שאותו הם מחנכים לילדיהם; אין זה פגם או חסרון מקומי – באותה מצווה בלבד, אלא פגם מהותי ועמוק בקבלת עול מלכות שמים, שעשוי להשפיע ברבות הימים על כל קיום המצוות של המחונך.

וכמו שהסביר הרה"ק רבי מנחם מענדל מליובאוויטש זי"ע לאמן מפורסם, שבא לשאול בעצתו אם מותר לו להקל באיסורים מסוימים שבתורה ו"לעגל פינות" כדי לקרב יהודים הרחוקים מהתורה. נענה לו הרבי מליובאוויטש זי"ע, כי התורה הינה תורה רק כאשר מקבלים אותה על כל סייגיה ותנאיה. אך ברגע שמקילים בקיום אחת ממצוותיה, אזי קבלת מצוותיה אינה חשובה כקבלת התורה כלל, אלא כסייג ומנהג נאה שאדם מקבל על עצמו, ללא קשר לדת היהודית. שכן הדת היהודית אינה דת אלא תורה – כמניין תרי"ג מצוות המבוססים על שני עיקרים כלליים – אנכי ה' אלקיך, לא יהיה לך אלקים אחרים. בשנייה שקבלת עול מלכות שמים אינה מוחלטת על כל תרי"ג האיברים שבאדם – אין זו תורה אלא משהו דומה, נאה ונחמד אפילו.

כל זה מתייחס למרותם של ההורים כהורים. אך משמעות כפולה ומכופלת ישנה לכבוד ההורים ולמרותם המוחלטת בתוך הורים ומחנכים, וכלשון הרה"ק הריי"צ מליובאוויטש זי"ע (ספר השיחות תש"ג ע' 2222) בשם אביו הרה"ק הרש"ב מליובאוויטש: "התייחסות המחנך והמדריך אל המחונך צריכה להיות תקיפה וחזקה במאוד בדרך בלי ישונה, באופן אשר המחונך והמודרך ידע ברור אשר מכיוון שאמר המחנך והמדריך איזה הוראה בחינוכו והדרכתו בלי הבדל אם בלימוד או בהנהגה, הנה ממנה לא ישוב המחנך והמדריך ושום דבר לא יעכב את המחנך והמדריך מלהביא את המחונך והמודרך אם בחסד ואם בשבט לזה אשר יקיים את דבר ההוראה כי רק חינוך והדרכה תקיפה כמצוקי ברזל תוכל להעמיד על בסיס טוב וישר באמת אשר גם כי יזקין לא יסור ממנה".

עם זאת  - מאריך שם הרה"ק הריי"צ מליובאוויטש, כי רק אם המחנך והמדריך משדר למחונך אהבה, וממילא ברור למחונך כי ההוראות באות מחמת אהבה ומחשבה מסודרת, יכולה ההדרכה לפעול את פעולתה בשלימות.

הרב יהודה וינגרטן הוא יו"ר מכון יסוד החסידות וארגון "יסודות החינוך". הרשמה למאמרים בתחומים שונים Y3268992@gmail.com