הרב דוד סקולסקי: "נצלו את תשעה באב כדי לשמוע על השואה, ולא, לא על הזוועות"

"הקשר בין תשעה באב לשואה הוא קשר ידוע ומפורסם", אומר הרב דוד סקולסקי, מנהל גנזך קידוש ה', בשיחה שאנו מקיימים אתו ערב תשעה באב. "ניתן לראות שגדולי ישראל חיברו קינות על השואה וצירפו אותן לקינות של תשעה באב. כך למשל הרב שמואל וואזנר זצ"ל חיבר קינות כאלו וכך גם האדמו"ר מבאבוב, וכן  גדולי ישראל רבים חיברו קינות על השואה. יש גם בתי כנסת רבים שנוהגים לומר אותן. גם הסופר ומייסד גנזך קידוש השם, ר' משה פראגר, חיבר חוברת שנקראת 'מגילת השואה'. הוא לא צירף אותה לקינות תשעה באב, אך היא הודפסה יחד עם משניות שנלמדו לעילוי נשמת קדושי השואה ומקובל ללמוד אותן בתשעה באב.

"כי הקשר בין תשעה באב לשואה הוא ישיר. אמנם אין בידינו את הכוח להשוות בין אסון לאסון ובין שואה לשואה, אבל אין שום אפשרות להתעלם מכך שהשואה באירופה החריבה את כל מבצרי התורה ורצחה שישה מיליון מבני עמנו. הסייעתא דשמיא הגדולה שהייתה לנו באותה תקופה היא בכך שבהר ציון נותרה פליטה".

יום בו הלבבות נפתחים

כמנהל גנזך קידוש השם, מספר הרב סקולסקי שתשעה באב הוא יום בו הוא רואה בכל שנה מחדש עד כמה שאנשים רבים מאוד בעם ישראל, נפתחים ורוצים לשמוע עדויות מכלי ראשון על השואה.

"אנחנו מקבלים בלי סוף טלפונים מאנשים שרוצים לבוא ולבקר וגם להאזין לסיפורם ולעדויות. זו הסיבה שגיבינו את קו הטלפון שלנו 'גנזך-פון', דרכו ניתן לשמוע עדויות כאלו בשיחה טלפונית. אנשים בהחלט מתעניינים, מרגש מאוד לראות עד כמה שתשעה באב הוא יום בו הלבבות נפתחים. אני חושב שזה גם קשור לכך שתשעה באב הוא זמן בו לא לומדים תורה, אז ממילא, גם אנשים שבמשך כל השנה עסוקים בלימוד ולא פנויים לשמוע סיפורים ועדויות, רואים לעצמם ביום כזה זכות וחובה לשבת ולהקשיב. זו הסיבה שבתשעה באב המערכת הטלפונית שלנו כמעט קורסת, כי בקו הטלפוני שלנו יש כל כך הרבה עדויות מרטיטות מכלי ראשון. ראיינו קרוב ל-2000 איש ששרדו את השואה, ומאחר שבציבור שלנו יש אנשים רבים שאין להם אפשרות לצפות בסרטונים, אז אנו מנגישים זאת באמצעות קו טלפון".

ואתה ממליץ לשמוע ולהאזין? מה עם אנשים שמרגישים שהם  מידי רגישים ולא מתאים להם לשמוע כאלו עדויות?

"אני לגמרי חושב שחובה גמורה לכל אחד לשמוע ולהאזין ולדעת מה עבר על העם שלו", טוען הרב סקולסקי. "העניין הוא שצריכים לדעת מה לשמוע ואיך להעביר. אנחנו, בגנזך קידוש השם, לא רואים למשל שום עניין בלהציג את רשעות הגויים, אלא רק את גבורתם היהודית של ישראל. אנחנו לא מתארים איך שהנאצים הכו ושרפו והתעללו כמו חיות טרף. אמנם יש לנו חומרים כאלו לרוב, כי כאשר אנו מראיינים אנשים, אז ממילא שומעים גם את זה, אבל אנחנו לא משווקים זאת לציבור. אנחנו לא רוצים שהתחושה תהיה שעם ישראל צעד כביכול כצאן לטבח, אלא כל מה שאנו רוצים הוא לספר על הגבורה היהודית המדהימה שהייתה בשואה. בכל פעם אני שומע את הסיפורים ומתרגש מחדש. כי מגיעים אלינו סיפורים שלא יאומנו, על מעשי גבורה שלא ניתן להעלות על הדעת".

ההסבר הזה, כפי שמציין הרב סקולסקי, גם מניח את דעתם של ניצולים שחוששים לעתים לפתוח את הפרק הכואב בחייהם ולדבר. "אני מסביר להם שכל מטרתנו היא לתעד את הסיפור כדי שבדורות הבאים ידעו איך יהודי קיים מצוות, וזה בהחלט אחד הדברים שגורמים להם להתראיין. לא אחד ולא שניים אמרו לי את זה. יש גם כאלו שמתנים אתי את התנאי – 'כל זמן שאנחנו בחיים, שלא תעז להראות את הסרטון לילדים ולנכדים שלי'. עד היום ברוך השם עמדתי בהבטחתי זו בכבוד".

גבורה יהודית

אחד הנושאים שלדבריו של הרב סקולסקי מועלה שוב ושוב בעדויות של ניצולים הוא השמירה על השבת בתקופת השואה, בכל מחיר.     

"סיפר לי יהודי יקר שבתקופה בה היה במחנה ההשמדה העבידו הנאצים אותו ואת חבריו בסלילת מסילה באמצע ההר, מסילה שהייתה אמורה לשמש את תנועת הרכבות. היו שני סוגי עבודות – האחת הייתה לחפור בהרים ולהוציא סלעים, והשנייה – להעביר את הסלעים אל העמק, כדי ליצור מישור בין ההרים. החפירה בהרים הייתה יחסית קלה יותר מאשר לגרור את הסלעים, שזו עבודה ממש של סוס. אבל היהודי שסיפר לי זאת העיד על עצמו ועל חבריו שכשהגיעה השבת הם העדיפו בכל פעם להוביל את האבנים, למרות שזו הייתה עבודת פרך. 'לקחנו בחשבון שמלאכת החפירה בהרים אסורה מדאורייתא, ואילו גרירת האבנים נחשבת לאסורה מדרבנן. אז העדפנו לעבוד קשה, אבל העיקר שלא לעבור עבירה מהתורה', הוא הסביר לי".

עדות נוספות ומפעימה שמע הרב סקולסקי דרך יהודי צדיק בשם מנס זיטניצקי. "אשתו וששת ילדיו של מנס נרצחו בשואה", הוא מציין, "ומנס סיפר לי שאחרי שהסתיימה המלחמה הגיעו האמריקאים והזמינו אותו ואת חבריו לבוא להתאכסן במקום מרהיב ששימש עד אז כמפקדה נאצית, אך כמובן שלאחר נפילתם הועבר המקום לידיים אמריקאיות. קבוצת היהודים שמחה בהזמנה, והם עלו על אוטובוס שסיפקו להם האמריקאים, כדי לנסוע לאותו מקום. אלא שבאמצע הדרך נתקע האוטובוס והנהג הודיע שיחלפו עוד חמש שעות עד שיגיעו למקום היעד. בעוד חמש שעות כבר תהיה שבת, כך ידעו מנס וחבריו. "מנס סיפר לי", שח הרב סקולסקי בהתרגשות, "שהוא וחבריו נותרו באמצע הדרך, בשדה. דווקא אחרי שכבר חילצו אותם והם היו משוחררים, הם היו ללא אוכל וללא שתייה. הוא אמר לי: 'במקום דגים שרנו 'שלום עליכם', במקום מרק שרנו 'כל מקדש שביעי' ובמקום בשר שרנו 'מה ידידות'. קפאנו מקור, אבל השבת עברה עלינו בהתרוממות הרוח".

תפילין בכל מצב

עוד מצווה שלדבריו של הרב סקולסקי עברה האדרה בלתי ניתנת לתיאור בתקופת השואה, היא מצוות התפילין. "הגיעו אלינו כל כך הרבה סיפורים דווקא על המצווה הזו", הוא מדגיש, כולו נרגש. "כך למשל סיפר לי יהודי בשם פנחס מנחם יוסקוביץ ששימש כרב של פולין בתקופה שקדמה לשואה, על כך שבשלב מסוים הנאצים ריכזו אותם בבית הקברות ושם תכננו לקחת אותם אל ההשמדה הסופית. הרב יוסקוביץ סיפר כי הוא ניצל את ההזדמנות שהשומר הנאצי לא הבחין בו והניח מהר תפילין. אני זוכר שתמהתי ושאלתי: מדוע התעקשת? מה עבר לך בראש? מילא אם היית מצליח להגניב לפיך משהו לאכול, אבל הנחת תפילין? אתה הרי לא חייב כעת במצווה הזו. הרב יוסקוביץ אפילו לא הבין את השאלה, מבחינתו הנחת התפילין היא הקשר החזק ביותר שלו עם הקב"ה, ומה חשוב לו באותם רגעים יותר מהקשר עם ריבונו של עולם?

"יש אצלנו בגנזך גם תפילין בגודל של סנטימטר על סנטימטר, משהו מיניאטורי. מי שהביא לנו אותן סיפר על כך שסבא שלו, לפני שעבר לבית אבות, גילה לו שהוא מצא אותן על ראש של אחד האנשים שנרצחו במחנה וטרם נקברו. הוא חילץ אותן ושמר אותן בכיסו עד לסיום המלחמה, כשבכל רגע נתון הוא מניח אותן. התברר שהתפילין היו שייכות ליהודי שהבין טרם לקיחתו למחנה ההשמדה שזה מה שיעלה בגורלו, והוא הצליח לייצר לעצמו תפילין כאלו שיוכל להניח בכל מצב, ושלא יתגלו.

"היה אצלנו גם מתנדב שבתקופת השואה היה באושוויץ, ושם, באחד הימים בצהריים, הגישו להם הנאצים את מנת המרק הדלוחה, אבל הוא וחבריו ניצלו את ההזדמנות של ההפסקה הקצרה ומיהרו לצריף בקצה המחנה שם שמעו שיש תפילין. הם הלכו להניח אותן וויתרו על הארוחה האחת והיחידה. הגבורה המדהימה הזו אינה נתפסת, זה דבר שבן אנוש לא מסוגל להבין.

"כעת", חותם הרב סקולסקי את דבריו, "בתשעה באב, זהו היום המתאים ביותר בשנה לקרוא ולשמוע על גבורתם של יהודי אירופה. לא מתוך תיאורי זוועה והתעללות, אלא כמו שציינתי – מתוך הערצה והתפעלות לגבורתו של העם היהודי שהאדירה בימי המלחמה והגיעה לעוצמות בלתי נתפסות".