יש עוד כמה ימים להתאבל על החוסר שלך. נצלי אותם

עוד לילה, עוד יום, השמש בשיאה מחממת. בדרום מדווחים שוב על שריפה. בלוני תבערה, והפעם חידוש – ציפורי תבערה. על האש בשמיים. סיימנו חומש במדבר, ועכשיו מתחילים הדברים.

שלושת השבועות נגמרים, תשעה הימים.

 עוד ארבעה ימים צום. שתיקה.

את יושבת במרפסת, שותה לך מים קרים כקרח. מחכה. עוד מעט צום. שתיקה.

צום חם. קצת תקווי לבואו של משיח. קצת תתפללי. 

ואח"כ תחזרי לשגרה – לאכול בשר, לכבס, לשמוע מוסיקה, עד לשנה הבאה.

ו-אולי שוב יחזור אותו הדבר, רק הפעם יותר בייאוש. ואז שוב, ואז שוב... אולי תקווי, אולי לא – אולי.

ועכשיו? תעצרי רגע – תחשבי!

 – למה אנחנו מגיעים לעוד שנה ושום דבר לא השתנה? מה נשתנה?

 למה זה עוד פעם ועוד פעם חוזר על עצמו, חס וחלילה וחס ושלום?

כולנו יודעים ומייחלים לבואו של משיח, ומאמינים באמונה שלמה שרק השם ובחירתו שלו בזמן הנכון ישלח אותו, ואז זה יגיע. המשיח – בזמנו ובעיתו.

האומנם?! זה באמת מה שהשם רוצה מאיתנו? לגאול אותנו בזמנו שלו? בלבד. ומה עם "אחישנה"? ומה עם החלום? במצרים נגאלו לפני שאמרו שלום לתאוות לגשמיות. נכנסו לרוחניות גבוהה, נכנסו לחירות. נכנסו לאומה. רק הפחד נשאר שם במצרים, החושך, החרדה בחוסר האמונה.

ואת... מוכנה? לפשפש, לשפשף כפתורים לבואו של משיח, לבואה של ברכה?

קוראים לנו דור הגאולה, וגם דור החורבן.

את בטח מכירה את ההרגשה –

שבנית משהו... התפללת, רצית כל כך. השתוקקת. פעלת: קברי צדיקים, צדקה, קיבלת על עצמך דברים. זימנת את החיים.

ואז הישועה הגיעה. קיבלת מהשם את מה שרצית. שמחת, חיבקת, השקעת במתנה שניתנה לך. ואז... הגיעו אלייך כול מיני רגשות שליליים: כעס, חרדה, שנאה ופחד... שחדרו להם פתאום ללב. השתלטו. חוסר אמונה במה שיש לך. במה שאת יכולה לעשות. במה שאת. במה שמגיע לך.

והכול נעלם, נחרב. חורבן. אבל. כלום.

ואז, אחרי שנה במקרה הטוב, הרצון חוזר, ואת מנסה שוב – רק עם כוחות פחותים. שרירי הלב פגועים. את חסומה, אבל מנסה.

מתפללת, מקבלת ומחריבה. "הנה, השם לא רצה", נכנסת לחשבונות שמיים. ייאוש. דיכאון. אכזבה. ריחוק.

נשארת עם הסטיקרים "הכול לטובה", "מה שיהיה יהיה ומה שהיה היה". גלות. אלפיים שנה.

זוכרת כמה התפללת לעוד שידוך? רק שיציעו עוד הצעת שידוך. בשבילך. שאבא יירגע.

והנה מתקשרת השדכנית, ואת מחזקת את עצמך: "הפעם אני לא אשפוט", אנסה כך וכך. את ממשיכה, מחזיקה את האמונה – ושוב... חורבן... הוא לא בשבילי, אין מציאת חן, לא עובד וכו'. ושוב נכנסת לתרדמת... וכולם איתך, ישנים, מחכים... עד ש... חוזר חלילה.

אז למה את אומרת חס וחלילה!

אמרי לעצמך את האמת ובדקי שוב –

האם את מוכנה לקחת דיני אבלות על חוסר השלום-בית שלך? לצום, לעבוד, לייחל ולהשקיע כמו בשלושת השבועות, תשעה הימים, צום?

– אולי תגידי כן, ורובנו יגיד לא – למי יש כוח להתאבל, לעשות עבודה באמת. הכי טוב זה להתגרש. הכ טוב להישאר רווקה. הכי טוב להתייאש.

לא יהיה חתן, לא דירה, לא פרנסה. ככה, מה שהשם רוצה מתי שהוא רוצה, זה יקרה וזהו.

את טועה!

הגיע הזמן לשינוי. אל תתני לעוד תשעה באב לעבור מבלי לעשות שינוי – בתודעה – במחשבה – בשמחה.

את כל כולך גאולה! את כל כולך ירושלים!

כל כולך אישה, בזכותך נגאלנו ובזכותך נגאל! החורבן היה, ועכשיו את בונה ומאמינה. בונה את הדיבור שלך, מדברת דברים שירימו את סביבתך. משנה. משתנה. בעבודת המידות הפרטית.  סולחת לאחרים, סולחת לעצמך, על הפספוסים וההחמצות. משלימה ומנקה את ההקפדות. מהלב.

יש עוד כמה ימים  להתאבל על החוסר שלך, על החוסר של עם ישראל ועל החוסר של חברתך, בעלך אחותך. נצלי אותם להתבוננות. לחיבור. להחלטה. זאת הפעם האחרונה שאני מחריבה.

מעכשיו אני פועלת למען הגאולה, משנה תודעה שאני יכולה ומאמינה שהשם מחכה לי להיות שלמה. מחוברת איתו. מחוברת עם עמו ישראל כמו פאזל. כתמונה אחת.

יהי רצון שנשלים אחד את השני ונגיע לתודעה אחת. אמן.

ניתן להזמין את נעמי כהן לחוגי בית והפרשות חלה לנשים בלבד.

073-222-1290