סיון רהב מאיר לומדת מה זה לחיות עם הידיעה שבית המקדש קיים

1. איך בדיוק אפשר לחוקק "חוק לאום" ללאום כל כך מפולג? השמאל והימין, הדתיים והחילונים, היהודים והערבים, יהודי ישראל והגולה – רבים־רבים הרגישו נפגעים השבוע וניסו עד לרגע האחרון "למשוך" קצת את החוק לכיוון שלהם. שום תחושת אחדות חגיגית לא עמדה באוויר כשהחוק אושר. לכן לא הבנתי למה לפתוח כעת את כל סוגיות הליבה הכי תוססות, מבלי באמת להכריע בהן – מעמד הערבית, חוקי השבת, ועדות קבלה לערבים, יהדות התפוצות, הדתה, החלנה ועוד. שלא לדבר על העובדה המשמעותית ביותר: החוק ממילא חסר משמעות אם בג"ץ יפרש אותו כרצונו.

במהלך המהומה השבוע, הוזכרה שוב ושוב מגילת העצמאות כאיזה מודל של אחדות לאומית. ובכן, אין על מה להתרפק. השבוע נחשפתי לפרוטוקול המרתק הבא: בז' באייר, יומיים אחרי ההכרזה ההיסטורית, התכנסו חברי מועצת המדינה הזמנית לדיון בנוסח הכרזת המדינה. מתברר שחתימת המגילה הייתה רגע נדיר של הסכמה – מול הבריטים ומול צבאות ערב – אבל גם אז היה זה לרגע אחד בלבד. שווה להתעכב על הדיון ההיסטורי ההוא.

צבי סגל, מראשי התנועה הרוויזיוניסטית, פתח את הדיון בהסתייגות חריפה מהפסקה שבה נכתב שמדינת ישראל תשתף פעולה עם האו"ם כדי ליישם את החלטת כ"ט בנובמבר. ולמה? "יש בה מעין רמז – אני מדגיש: רמז – של הסכמה לחלוקה. אנו מבקשים לפרסם את הסתייגותנו כפי שהובטח לנו על ידי ראש הממשלה. השתתפותנו בטקס החגיגי אינה מבטלת את גישתנו. השתתפנו היות ולא רצינו להיבדל מן הכלל במאורע כה חשוב וכה חגיגי, ולא רצינו להחליש את הרושם של ליכוד ואיחוד מלא סביב הממשלה הראשונה כלפי חוץ".

שמואל מיקוניס מהתנועה הקומוניסטית טען שהסכים לחתום למרות שהמגילה לא תוקפת מספיק את האויב האמיתי – המנדט הבריטי. לדבריו, המנדט היה שלטון של דיכוי פוליטי, כלכלי וצבאי של שני העמים בארץ ישראל. "כל הצרות שעברו על ארץ ישראל ב־30 השנים האחרונות הן תוצאה של המנדט הבריטי. השלטון המנדטורי עשה הכל כדי לסכסך בין היהודים והערבים, והוא האחראי והמארגן העיקרי של המלחמה הנוכחית". הוא גם הוסיף שהמגילה לא עוסקת מספיק בזכויות הערבים כמיעוט לאומי בישראל.

צבי לוריא ממפ"ם היה תקיף לא פחות ואמר: חתמנו, אבל אנחנו רואים צורך לציין שהניצחון הזה הוא "פרי תמיכתם הנאמנה של כוחות השלום והקִדמה בעולם כולו בברית־המועצות". הוא הוסיף שזהו ניצחון על כוחות אימפריאליסטיים כמו בריטניה ואמריקה, בדרך לכינון מדינה סוציאליסטית. בנאום נלהב הוא הסביר איך מעמד הפועלים בישראל יכרות ברית של שלום עם מעמד הפועלים במזרח התיכון כולו.

אבל זו רק ההתחלה. הרב קלמן כהנא מפועלי אגודת ישראל קיצר וביקש רק לומר שלא הספיק לעבור על הנוסח בלחץ הזמנים: "אם חתמנו על ההצהרה, הרי זה כדי להפגין את אחדות עם ישראל בתקופה זאת", אמר. הרב מאיר דוד לוינשטיין מאגודת ישראל הרחיב את הדברים: "צורתה החילונית של ההכרזה פגעה קשה ברגשותיי וברגשות היהדות החרדית". כאן הוא מנה לא פחות מחמש טענות, את כולן הנציגים הדתיים היו משמיעים גם היום: המגילה מתעלמת מזכותנו הדתית על ארץ ישראל מאז ימי אברהם אבינו, היא מתעלמת מזכויות היישוב הישן והעליות ההיסטוריות לציון (עליית תלמידי הגאון מווילנה ועליית תלמידי הבעל שם טוב) כאילו הציונות החלה רק בדורות האחרונים. היא מתעלמת מהעובדה שישראל ניתנה לנו לא רק עבור ריבונות ועצמאות אלא עבור קיום חיי תורה ומצוות. היא מתעלמת מאזכור המשפט העברי, ולבסוף – היא מתעלמת מאלוקים עצמו ולא מודה לו כלל. אז למה בכלל חתם הרב לוינשטיין? "עשיתי זאת תוך הכרת האחריות הקשה והסכנה האופפת אותנו מכל עבר, כדי למנוע מאומות העולם לפרש את הסתייגותנו מתוכן וצורת הניסוח החילוני של ההכרזה כפילוג בתוך מחנה ישראל".

הישיבה ננעלה. לא פלא שמאז לא נחקקה חוקה. פלא שהצלחנו למרות המחלוקות האלה להקים מדינה מצליחה בת 70. אולי כי הרבה מהנושאים הרגישים שחוק הלאום פתח השבוע דווקא מתנהלים על מי מנוחות, בשגרת היומיום הישראלית השפויה, בלי חוק יבש וקר שיעצבן את כולם.

חוכמת ההמונים גדולה לפעמים מחוכמת המחוקקים.

2. ביום ראשון – צום תשעה באב. הסברים רבים שמעתי עד היום על משמעות היום, על שנאת חינם ואלימות, על בורות וניכור, אבל מעולם לא שמעתי הסבר כמו זה שקיבלתי השבוע: "שלום סיון, שמי מיכל אברה סמואל, בת 42 ,מנכ"לית עמותת 'פידל' לשילוב יוצאי אתיופיה. עד גיל תשע חייתי בעולם שבו בית המקדש היה דבר קיים. כמו הורי ומחנכי, האמנתי שאחרי חורבן הבית הראשון, בית המקדש השני עומד היום על תילו בירושלים, עיר שבאופן המציאותי ביותר פשוט עשויה זהב. שמעתי תיאורים על הכוהנים שמתהלכים בבית המקדש, נרדמתי עם סיפורים על קדושת ירושלים, והתפללתי לזכות לחזור לשם, למרכז הרוחני העולמי הזה.

האמונה בירושלים הייתה הכוח החינוכי החזק ביותר שפעל באתיופיה, על ילדים ומבוגרים כאחד. האמת המוחלטת שהועברה מדור לדור הייתה שעלינו לשמור על טוהר הלב והמעשים, כדי שיום אחד נהיה ראויים לעמוד בבית המקדש. הכוח הזה הניע אותנו לעבור מסע מפרך במדבר. על ירושלים חלמנו כשקברנו מתים בדרך, כשוויתרנו על רכושנו לשודדים, וכשהמשכנו – אני ומשפחתי – ללכת ברגל למרות הרעב והצמא, ב'מבצע משה'. הרי נזכה אחרי כל כך הרבה דורות לעמוד בשערי בית הבחירה.

ואז הגענו לארץ וגילינו באיחור של אלפיים שנה: בית המקדש נחרב. את הוואקום הגדול הזה אני לא מצליחה למלא מאז. אני זוכרת את אבא שלי רואה יהודים נוסעים בשבת בתוך ירושלים. יכולתי לשמוע אז את ליבו נשבר.

גדלתי קצת, התבגרתי, והבנתי שבעצם זכיתי. זכיתי לעבור את ילדותי עם בית מקדש קיים. זכיתי לעצב את אישיותי במטרה להיות ראויה לו. ההורים שלי חיו כך עד גיל מבוגר, במטרה להיות טהורים מספיק לירושלים. דווקא אני, מכולכם, מכל הדורות שבהיסטוריה מאז חורבן הבית, זכיתי לגדול אחרת. אני ואלה שגדלו כמוני – יודעים את טעמו של חורבן הבית, מבינים היטב את משמעות אובדנו לחיינו".

com.gmail@sivanrahavmeir

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".