מדוע אנחנו הורסים לעצמנו את ההצלחה?

לא פעם, אנו נתקלים במציאות שעל-פניה נראית בלתי נתפסת: אדם מצליח, מתקדם, שואף ומגשים את עצמו, אולם לפתע פתאום, בלי כל הסבר הגיוני, לפעמים אפילו ברגע האחרון – הוא עושה שורה של טעויות בלתי הגיוניות ובלתי אופייניות, שמורידות לטמיון תקופה ארוכה של השקעה.

לדוגמה: אדם משקיע במשך תקופה ארוכה במקום עבודתו בכדי להתקדם בו, ואכן, הוא רוכש אט-אט מעמד, זוכה להכרה ולהערכה, אבל אז, פתאום, הוא מתחיל לעשות טעויות שאינן מתאימות אפילו לעובד מתחיל: הוא מאחר, הוא שוגה, הוא נוהג בחוסר אחריות, וכך, רגע לפני הקידום המיוחל – הוא מוצא את עצמו מדשדש בנקודת ההתחלה, כאשר מכל ההערכה והתדמית שהוא בנה וקנה במשך תקופה ארוכה לא נותר מאומה. הן התמוססו והתפוגגו לחלוטין באבחת כמה שגיאות בלתי הגיוניות.

כשאותו אדם מביט לאחור ובוחן את התקופה האחרונה – הוא בעצמו אינו מצליח להבין: איך זה קרה? זה הרי כל כך לא מתאים לו! איך הוא הגיע למקום הזה? איך הוא לא עצר את עצמו? כיצד פעל בחוסר אחריות שכזה?

ואף אנו נצטרף אליו ונשאל: מדוע באמת זה קרה? האם מדובר ב"ביש מזל"? ואולי יש לתופעה הזו הסבר הגיוני?

כמובן, לשאלה זו חשיבות מכרעת. משום שאם מדובר ב"גזירת גורל" – הרי שאין לנו כיצד להתגונן מפניה, ואין לנו כיצד לשנות אותה. אולם אם מדובר בתופעה בעלת רציונל הגיוני – אנו יכולים לזהות אותה, ולנטרל אותה בטרם תגרום נזקים ותוריד לטמיון עמל של חודשים ושנים.

איזון רגשי

ובכן, התשובה היא, שבמרבית המקרים, אכן, ישנו רציונל הגורם לכך שאנו פועלים בניגוד לכל הגיון ובניגוד לשאיפות ולמטרות שלנו, באופן שאינו משרת אותנו כלל ועיקר. את ההסבר לכך, ננסה להציג להלן:

בכל אחד מאתנו ישנם שני רצונות שונים: האחד הוא רצון להתפתח ולשגשג, לחלום ולהשיג, לשאוף ולכבוש. הרצון הזה, הוא המניע אותנו להתקדם ולהצליח, והוא מהווה את הדחף החיובי שלנו. ולעומתו – יש בכל אחד מאתנו שאיפה לאיזון, הגורמת לנו לנסות ולהימנע מחוסר יציבות וממתחים.

כאשר קיים פער בין הרצוי לבין המצוי – השאיפה לאיזון גורמת לנו לחוש מתח ואי נעימות, ובאופן טבעי הנפש מנסה לנטרל את התחושה הזו.

את המטרה הזו ניתן להשיג בשני אופנים: או על ידי השגת הרצוי – או על ידי ויתור מוחלט על הרצוי, והסתפקות במצוי.

אם נחזור אל האדם אשר חותר לקידום במקום העבודה שלו, נוכל להיווכח כי ה"מצוי", מבחינתו – הוא המעמד הנוכחי שלו, בעוד ה"רצוי" הינו התפקיד אליו הוא שואף. כאשר אותו אדם מרגיש כי הקידום נמצא בהישג יד, הוא מרגיש מצד אחד סיפוק רב ושביעות רצון, אולם מאידך – מתעורר בתוכו מתח: מה יהיה אם לא יצליח לשמור על ההישג הזה? מה יקרה אם לא יישאר בפסגה?

בנפשו של כל אדם ישנה מערכת ריפוי טבעית, שמסייעת לו למצוא שלוה במצב המוכר והידוע – גם אם הוא רחוק מלהיות אידיאלי. משום כך, לפעמים, דווקא החשש מפני הבלתי ידוע יוצר אצל אותו אדם מתח. הוא חושש מפני הנפילה, שעלולה לכאוב יותר ויותר ככל שנקודת המוצא תהיה גבוהה יותר. השאיפה הטבעית לאיזון וליציבות גורמת לו לרצות לשמור על המצב הנוכחי, ולא להתקדם. משום כך, באזורים מודעים פחות במח שלו, הוא מתחיל לפעול בכדי לסכל את ההתקדמות ולשמר את היציבות: הוא מאחר, הוא נוהג בחוסר אחריות – הכל כדי למנוע את הקידום ולשמר את היציבות.

כמובן, אדם זה לעולם לא יודה בכך שהוא מפחד להצליח. אפילו בינו לבין עצמו הוא לא יכיר בכך. אילו היה מכיר בעובדה הזו, הוא היה יכול להתמודד עם הפחד הזה ולהתגבר עליו. אבל מאחר שהוא אינו מכיר בתחושות הללו ואינו נותן להן מקום – הוא ממשיך לסכל את התקדמותו בחיים ולהרוס לעצמו כל חלקה טובה.

כך אותו אדם שואף להתקדם, פועל בהתאם ומצליח, אבל לפתע פתאום, ברגע אחד – הוא הורס את הכל. בשלב זה הוא מתחרט, הוא אינו מבין מדוע פעל כך, אולם הוא ימשיך ויפעל באותו אופן גם בפעם הבאה בה יעמוד על סף הצלחה משמעותית בחייו. הוא ימשיך לשמר את ה'יציבות' ואת ה'איזון' באופן מלאכותי, וימנע מלקחת על עצמו כל סיכון שיש בו כדי ליצור מתחים.

תפיסת הזהות העצמית

אם ננסה לחדור מעט יותר לעומק, ולחשוף רובד נוסף – נגלה כי למעשה, הסיבה שגורמת לאותו אדם לחשוש מפני ההצלחה ולראות בה איום פוטנציאלי – הינה התפיסה שלו ביחס לעצמו. אדם כזה בדרך כלל אינו תופס את עצמו כאדם מצליח ומשגשג, ועל כן הוא מתקשה להאמין שיוכל להחזיק מעמד ולשמר את ההצלחה לאורך זמן. מכאן המתח החשש מפני הכישלון העתיד לבוא, והתוצאה הינה סיכול של כל סיכוי להתקדמות.

אומרים, כי אילו היו מחליפים ביום אחד בהיר בין העשירים לעניים, כל אחד מהם היה חוזר באופן טבעי למצבו הקודם: העשירים היו חוזרים להיות עשירים, והעניים היו חוזרים להיות עניים.

ומדוע?

משום ש"עושר" ו"עוני" אינם משקפים רק מצב כלכלי, אלא תפיסה של האדם ביחס לעצמו. אדם עשיר הינו אדם בעל תפיסה של עושר: הוא מרגיש טוב עם העושר, הוא רואה את עצמו כאדם עשיר ומאמין שכך זה יישאר. לעומתו, העני הגיע למצבו משום שהעושר מעורר אצלו אסוציאציות שליליות: הוא מרגיש שלא מגיע לו להיות עשיר, הוא אינו רוצה שיקנאו בו, הוא מאמין שאדם עשיר הינו בהכרח אדם מתנשא ושלילי, וכן הלאה.

כמובן, לא ניתן לעשות הכללות, אבל בהחלט ניתן לומר כי בחלק גדול מהמקרים העושר והעוני הינם תוצאת התפיסה של העני והעשיר ביחס לעצמם וביחס למושג העושר.

כיצד נוצרת התפיסה הזו אצל האדם העני? היא לא נוצרת בעקבות חקירות מעמיקות או מחשבה והתבוננות. היא נוצרת באופן טבעי: אדם שנמצא במצוקה כלכלית בנקודת זמן מסוימת, מתקשה לשאת את הפער בינו לבין העשיר שנראה על פניו כמצליח הרבה יותר. משום כך, הוא מנסה להצדיק את מצבו בעיני עצמו, ויוצר "אידיאולוגיה". הוא הופך את העוני מכורח המציאות, מנתון שניתן לחתור לשנותו – למצב אידיאלי. הוא אומר לעצמו כי אינו רוצה להיות עשיר, נצלן ובעל גאווה, ובכך, הוא מפייס את הרגשות שלו וחש בנוח יותר עם עצמו.

כמובן, אותו עני יכול היה לעבוד קשה יותר, ולנסות לחלץ את עצמו ממעגל העוני. אולם במקום זאת, הוא מעדיף להתבצר במקום הנוכחי שלו, להצדיק את עצמו ולהמשיך לבוסס. כך, במקום להתמודד עם הפער בין המצוי ובין הרצוי – הוא יוצר אמונה ותפיסה לקויות ביחס לעצמו וביחס לסולם הערכים בחייו, תפיסה זו גורמת לו לדרוך במקומו ולא להתקדם.

חשוב להדגיש, לבל ישתמע מהדברים, כביכול העוני הינו דבר שלילי במהותו וביסודו: רבותינו מלמדים במשנה בפרקי אבות, כי "איזהו עשיר? השמח בחלקו". ועוד הם אומרים שם: "כיצד היא דרכה של תורה וכו'? פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ובתורה אתה עמל". כלומר העוני כשלעצמו אינו נתפס בעיני חז"ל הקדושים כמצב שלילי, ולפעמים אפילו להיפך.

ובכל זאת, חשוב להבחין בין אדם שבוחר בעוני מתוך אידיאל, שמח בחלקו כפי שדייקו חכמים בלשונם, ומלא בסיפוק, לבין אדם שבפיו מכביר במעלתו של העוני, אולם למעשה מלווה אותו תחושת פספוס, והוא מתאונן ומתלונן מבוקר עד ליל על מצבו הכלכלי הירוד. אדם כזה, יכול לדעת כי טרם זכה למעלת "השמח בחלקו", ומשכך, עליו לשאול את עצמו: מה גורם לו להציב את העוני כאידיאל – בו בזמן שהוא אינו נמצא במדרגה זו כלל ועיקר?

כך או אחרת, במאמר זה כוונתנו אינה לעסוק בפן הערכי של העוני לעומת העושר, אלא לבחון את הממד הנפשי הגורם לאנשים מסוימים לאמץ אורח חיים של עוני, ברמה או במידה שאינן הולמות את רמתם הרוחנית. בחינתנו אינה מתייחסת, אפוא, אלא אל הפער שבשאיפת הנפש בין הרצוי למצוי, ולדרך שבה הנפש מתמודדת עם הפער הזה באופן אוטומטי – מבלי שהאדם מפעיל את כוח הבחירה שלו. בהתייחס לכך ציינו, כי במקום שבו הנפש אינה מצליחה לשאת את הפער שבין המצוי לרצוי – היא עשויה לקדש את המצוי ולהפוך אותו לרצוי, בתהליך אידיאליזציה, שאינו נובע מתוך חשיבה מושכלת.

המקיים כך – סוף בא לכך

למעשה, רעיון זה, מופיע כבר בדברי המהר"ל בחידושי אגדות, ביחס לדברי הגמרא במסכת בבא מציעא (דף ל"ג, ע"א), שם למדנו במשנה: "אבדתו ואבדת אביו – אבדתו קודמת". כלומר: אם אדם יכול להציל את אבדתו שלו או את אבדתו של אביו – עליו להציל את אבדתו שלו, משום שעליו לקחת אחריות על עצמו בטרם ידאג לאחרים.

את טעמו של דבר מבארת הגמרא ואומרת (שם), כי דין זה נלמד מהפסוק: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן", ממנו יכולים אנו להסיק כי על האדם מוטל לעשות את הנדרש בכדי לא לבוא לידי עניות. ובכל זאת, מסייגת הגמרא את דבריה ואומרת: "אמר רב יהודה אמר רב: כל המקיים בעצמו כך - סוף בא לידי כך". אדם אשר דואג לעצמו יותר מדי, וחושש שמא יהיה עני – בסופו של דבר ימצא את עצמו עני... משום כך, על האדם למצוא את האיזון הנכון בין הדאגה לעצמו לבין הדאגה לאחרים, משום שזו הדרך היחידה בה יוכל להתרחק מהעניות למשך כל חייו.

את דברי הגמרא, מסביר המהר"ל (חידושי אגדות ח"ג, עמ' י"ט), וכך הוא כותב:

"כי האדם בקל פועל בעצמו יותר ממה שיפעל בזולתו, כי כאשר הוא פועל בעצמו, אין דבר מתנגד לו, לא כאשר יפעול בזולתו, כאשר המקבל מתנגד לו אין מניח לפעול בו. וכאשר הוא מתירא מן עניות – הרי יתן לעניות מקום לפעול בו, ובא אליו הדבר, וכמו שאמר איוב: ואשר יגורתי יבא לי, כי כאשר הוא ירא מן דבר אחד, והוא בעצמו מקטין עצמו לפני אותו דבר שהוא ירא ממנו - ובזה פועל בו אותו דבר. ובפרט העניות שהוא ההעדר, וכאשר נותן עצמו אל ההעדר - מקבל ההעדר, שהוא רודף אחריו תמיד, ודבר זה ברור".

כלומר: המהר"ל בעצם אומר דבר פשוט מאד: כשאדם מעסיק את עצמו בפחד מפני העניות – העניות נמצאת כל הזמן במחשבה שלו ומשתלטת עליו. הוא מעניק לה משקל רב מדי, וכך הוא כבר רואה את עצמו כ"עני", וממילא, כפי שהסברנו, התפיסה הזו גורמת לו להיות באמת עני. הוא כל כך מאמין שהוא עני, וכך יישאר, עד שבסופו של דבר הוא חותר בתת המודע להגשים את התוצאה הזו...

את הרעיון הזה ממחיש המהר"ל באמצעות דוגמה מצוינת, וכך הוא כותב בהמשך דבריו:

"כי אם ייקח אדם לוח אחד של עץ ומניחו על הנהר לעבור על הנהר מן הקצה אל הקצה, קרוב הוא אל הנפילה כאשר עובר עליו. ואם הוא מונח על הארץ, לא היה נשמט רגליו ממנו. וזה בשביל כי המחשבה שמחשיב על הנפילה פועל באדם, כי השכל הוא הפועל הגמור".

כאשר האדם מנסה לחצות נהר על פני לוח עץ, הוא חושש שיפול. החשש הזה, גורם לו לראות את עצמו במצב זה, וכך, הפחד – בסופו של דבר מגשים את עצמו. לעומת זאת, כאשר אותו לוח עץ מונח על הקרקע – האדם אינו חושש מפני הנפילה שאינה כרוכה בכל סיכון, ומשום כך, הוא אינו מפחד, וביכולתו לעבור על פני הלוח בקלות...

והוא הדין באשר לכל תחום בו האדם מאמץ לעצמו תפיסה כלשהי ביחס לעצמו, או פחד מפני העתיד לבוא: טיבו של הפחד – שהוא נוטה להגשים את עצמו, בעוד כאשר האדם אינו חושש אלא מתנהל מתוך תפיסה חיובית – הגישה החיובית היא זו שתתגשם, והוא יצליח להתקדם ולהשיג את המטרות והיעדים שהציב לעצמו.

ובכל זאת, במרבית המקרים, אנו מאמצים תפיסה מסוימת ביחס לזהות העצמית שלנו, ומתקשים להשתחרר ממנה.

מספרים, שפעם שאלו עני אחד: "מה היית עושה אילו היית רוטשילד?", ואילו הוא השיב בתום והסביר: "הייתי דואג לכך שכל המבנים בעיירה יהיו בני קומה אחת, בכדי שלא אצטרך לטפס במדרגות כשאני מקבץ נדבות!"...

הסיפור כנראה לא היה ולא נברא, אולם מכלל משל – לא יצא, ולמרבה הצער, במשל זה יש הרבה מן האמת. העניות, או כל מצב שלילי אחר – הופכים מהר מאד ממציאות מאולצת, לזהות שהאדם מנכס לעצמו. וברגע בו האדם מנכס לעצמו זהות מוגבלת – הוא באמת הופך למוגבל...

לכן, כשאדם רוצה להיחלץ ממצב מסוים – עליו לשנות בראש ובראשונה את התפיסה שלו ביחס לעצמו וביחס למציאות בה הוא נתון. הדברים אמורים ביחס לתפיסה של "עוני", אולם באותה מידה הם אמורים ביחס לתפיסה של "חוסר חברתיות", "חוסר הצלחה לימודית", "חוסר עקביות תעסוקתית" ועוד. כל עוד התפיסה של האדם אינה משתנה – הוא ימשיך להגשים אותה, אפילו מבלי שיהיה מודע לכך. אולם ברגע, שבו הוא ישנה את התפיסה הבסיסית שלו – תהליך השינוי יתחיל לנוע ולהוביל אותו למקום טוב יותר...