לא הייתי מסוגלת להגיד "אני גויה": מיומנה של גרת-צדק, חלק 3

אז איך מתמודדים 5 שנים עם הידיעה הזאת, כשבמקביל את מנסה לקבור אותה  בתוכך ולהסתיר זאת מכולם?

אותם שנים לא ראיתי את עצמי מסוגלת להגיד ולספר שפתאום באמצע החיים 'אני לא יהודייה', זה ממש לא דבר שבא בקלות, והיו קיימים לי מכך פחדים רבים...

אחד מהפחדים היה  מילה אחת קטנה וארורה, המילה "גויה". להגיד את המשפט  "אני גויה" לא הייתי מסוגלת. לחשוב לעצמי אומרת את המשפט – זה זעזע את עצמותיי כל פעם מחדש.

פחדתי שמעכשיו, כשאיני יהודייה, יראו בי מאותו יום כזרה, שונה ואחרת; שכל החברה תביט במבט מוזר ותדחה אותי. פחד לגיטימי, ובפרט בתקופה כל כך מסובכת של גיל ההתבגרות.

כל התהליך שאני עוברת בגיל ההתבגרות, גיל שבו אני בונה את עצמי ואת האישיות שלי, לא היה פשוט כלל עבורי. הייתי ילדה צעירה שעוד לא בנתה לה את ארגז הכלים שלה כדי להתמודד עם מצבים כאלו בחיים, ונזרקתי הישר לתוך המים.

בכל אותו הזמן שאני קוראת ומחפשת יותר דברים על היהדות, אני מבינה שכנראה להוכיח שאני יהודייה - זו אופציה שנופלת מהפרק, והשלב הבא הוא פשוט להתגייר.

רציתי כבר להרגיש יהודייה, הייתי מוכנה לעשות הכל.

כשאמא לא רצתה להתגייר

היהדות משכה אותי, במהלך כל  החיפוש והקריאה על היהדות החכמתי רבות, הרגשתי שמשהו מתוך זה קורא לי ואומר לי שהמקום שלי הוא כאן, חלק מאותו עם נבחר.

החלטתי בליבי שאני הולכת להתגייר.

לכל בעיה יש פתרון, אבל לא לכל פתרון יש את הזמן המתאים.

לאחר שהחלטתי שאני מתגיירת, חיפשתי איפה ניתן להתגייר, מה התהליך שאצטרך לעבור והיכן ניתן לעשות את זה.

כל התהליך עצמו מורכב מהמון סעיפים, אך אחד מהסעיפים הראשונים לפני שאתה מתחיל את התהליך הוא  שלא ניתן לעבור גיור לפני גיל 18, אלא אם כן ההורים מאשרים ומקבלים עליהם כמה דברים.

אז פניתי לאמא, סיפרתי לה שאני מעוניינת להתגייר. "בשביל זה אצטרך אותך" אמרתי לה. כדי להתגייר, עמדו בפניי 2 אופציות: או שאמי תתגייר איתי, או שהיא תתאים את הבית לאורח חיים דתי עבורי.

אמא שלי גדלה כחסרת דת, כל חייה הייתה חילונית לחלוטין. היא לא ראתה את עצמה פתאום באמצע החיים, בגיל מבוגר, משנה את כל אורח חייה מקצה לקצה. העובדה הזאת שהיא לא יהודייה, לא הפריע לה כמו שהפריע לי.

היא ראתה ביהדות דבר יפה, בחגים כערבים משפחתיים שמאחדים את כולם, אווירה טובה, אוכל, סיפורים - ולא יותר.

זה לא שאמי לא רצתה שאני אתגייר. להיפך, היה יום אחד אפילו שבו היא אמרה לי "כשאת עדיין היית בבטן שלי, הרגשתי וידעתי שאת יהודייה". היא פשוט לא רצתה שהיא עצמה תתגייר, מאחר ולא הייתה מעוניינת בכך. ואני? אני לא יכולתי להתגייר ולנהל אורח חיים יהודי לפי ההלכה כאשר אני גרה בבית עם אמא שתהיה לא יהודייה.

היינו שונות לחלוטין בראייה שלנו ובמבט שלנו על החיים. כאן הבנתי שאני ואמא לא יכולות להגיע להחלטה משותפת. אנחנו חיות באותו עולם - אך רוצות דברים אחרים.

כל התכנונים שלי להתחיל את הגיור נעצרו, למרות כל הרצון שלי להתחיל לא יכולתי. אמי היוותה עבורי כמכשול, שלא איפשר לי להתחיל את התהליך, מאחר ובשביל זה היא גם הייתה צריכה לקבל עליה עול תורה ומצוות לחיות חייה כיהודייה, או לפחות להתאים את חיי הבית לאורח החיים יהודי אמיתי בשבילי, אורח חיים ששונה מקצה לקצה ממה שחייה עד היום. לה לא הייתה קיימת הדחיפה והרצון להתגייר, והיא לא ראתה את עצמה עושה השתדלות כל כך גדולה עבור אורח חיים שהיא לא האמינה בו, ולא הרגישה זיקה אליו.

וכך עברו להם שנים של תסכול נפשי על המצב שבו אני נמצאת. מצד אחד קיים פתרון למצב שלי – להתגייר - אך מצד שני, את הפתרון לא ניתן להוציא לפועל, כל עוד גילי פחות מ-18.

במשך כל אותם שנים, המשכתי ללמוד ולהכיר את היהדות, ללמוד הלכות, ללמוד מהו אורח חיים של יהודי, להכיר יותר את המשמעות של איך יהודי צריך לנהל את אורח חייו הלכה למעשה.

קורס הגיור: הייתי העוף המוזר בחבורה

הגיעה התקופה בה סיימתי את בית הספר, והצטרכתי להתגייס. כחלק מתהליך הקליטה לצבא, נשאלתי לראשונה בחיי האם אני יהודייה. זו הפעם הראשונה שהייתי צריכה לעמוד מול שאלה כזאת ולהגיד את מה שכל חיי הדחקתי. התשובה לצבא הייתה כבר ידועה, כי כל הפרטים האישיים שלי חשופים בפניהם, אך בכל זאת קיים תהליך של אימות הפרטים.

זאת הפעם הראשונה בה שאלו אותי, ואמרתי "אני לא יהודייה". רגע לא נעים. באותן השניות הדם יוצא לך מהגוף ואז חוזר במכה. רגע בו את הופכת להיות אדומה מבושה.

השאלה הבאה אחרי השאלה הזאת הייתה, האם אני מעוניינת לעבור קורס גיור. ללא היסוס עניתי "כן!", מרגע של בושה שאני לא יהודייה, נכנסה בי מעט שמחה. הרגשתי שסוף כל סוף נפתחה בפניי הדלת להגשים את מה שכל כך רציתי - להתגייר!

הרגשתי שזהו, אחרי כל השנים, הפעם זה קרוב מתמיד!

את ההזדמנות לצאת לקורס נתיב, קיבלתי לאחר שנה בשירות.

קורס נתיב הצבאי הוא קורס שנמשך כחודש וחצי, שבמהלכו לומדים על היסטוריית העם היהודי, מעט הלכות, כיצד מתפללים, ושבת משותפת יחד. מן טעימה קטנה כזאת מן היהדות. כל כך נהניתי במשך התקופה הזאת, אותה טעימה קטנה, הייתה דבר מענג לנשמתי. אני יכולה בלב שלם להגדיר את החוויה הזאת כחוויה הכי טובה ונעימה שהייתה לי בשירותי הצבאי.
במהלך הקורס נלמדו דברים שונים על היהדות. החל מהיסטוריית העם היהודי ועד ההלכות הבסיסיות שאדם צריך לבצע.

כל אותו זמן בקורס הרגשתי שונה מכולם. הרגשתי שם כמו אותו אדם שסיים 12 שנות לימוד, ואז החזירו אותו לעבור את הכל מהתחלה. הייתי שם זאת שכבר יודעת כמעט הכל, ובקיאה הרבה מעבר לנדרש. ההיסטוריה של העם היהודי לא הייתה חדשה לי, כי מאז ומעולם התעניינתי בה. ההלכות אותן לימדו? ידעתי הכל, וזכרתי בנוסף את כל הברכות בע"פ.

אתם אומרים לעצמכם "טוב, מה מיוחד בכך? כל יהודי שומר מצוות יודע זאת עוד בגיל צעיר". התשובה לכך היא - נכון. אבל המצב בקורס היה שונה, כל אותם האנשים שהגיעו לקורס היו בעלי ידע בסיסי מאוד על היהדות - מה שהם שמעו בבית הספר ולא יותר. כמובן שידע על הלכות הבסיסיות שאותם יהודי צריך לקיים לרובם לא היה, כי זה לא נלמד בבתי הספר הממלכתיים. אז הייתי העוף המוזר שבחבורה, זאת ששונה בחברה של יהודים בגלל שאיני יהודייה, וזאת ששונה בחברה של 'לא יהודים' שרוצים להתגייר עקב הבקיאות והידע ביהדות.

עצם כל החקירה והחיפוש והתהליך האינטנסיבי אותו אני עוברת, גרם לי לרכוש ידע נרחב הן בהיסטוריית העם היהודי והן בהלכות בצורה מורחבת ומעמיקה. כך יצא שהייתי בעלת ידע של אדם כמעט דתי, אך בפועל לא יהודייה.

הקורס נגמר, וחזרתי לבסיס. אתם שואלים אולי את עצמכם - האם בעצם הקורס הוא כל הגיור? זו טעות נפוצה שרבים חושבים. הקורס הוא חלק משרשרת קורסים וסמינרים אותם צריך לעבור כדי להתגייר, והקורס הוא קורס מרכזי וראשוני בתהליך. לכן כדי לעבור גיור בצבא, הייתי צריכה לצאת לעוד 2 סמינרים.

כל רצוני היה לצאת ל-2 הסמינרים הללו, ולהפוך סוף כל סוף ליהודייה וחלק מעם ישראל.

למרות רצוני הרב לצאת לסמינר, המערכת הצבאית לא אפשרה לי, וזאת עקב אילוצים מתוקף תפקידי הצבאי. כך יצא שפשוט חסמו אותי מיציאה לסמינרים.

התסכול – אוי, כמה שהוא היה קשה עבורי. עוד הזדמנות שבה אני מנסה להתגייר, אותה ההזדמנות שהיא הקרובה ביותר עבורי כדי להפוך ליהודייה ולסיים עם המצב אליו נקלעתי, אך ללא הועיל.

כך יצא שסיימתי את שירותי הצבאי בגיל 20, עדיין לא יהודייה.

המשך הטור – בשבוע הבא..