"שום דבר לא הכין אותי לרגע שבו אאבד אותך לנצח, חיה’לה שלי"

השבוע, אחרי 16 שנות שידוכים - לראשונה בחיי הבנתי סוף סוף מה באמת רוצים ממני, ולא - זה לא היה שאמהר לעשות את הטלפון הבא לשדכנית, או אשיל ממשקלי עוד 2 ק"ג. 

לפעמים הקב"ה מנסה להגיד לנו משהו והאוזניים שלנו סתומות, אנחנו לא שומעות שום דבר. אז הוא מתחיל לנער... ובדרך כלל, הניעור הזה כואב לא פחות מאשר נערה של חמור. מה הקשר? כי תחשבו על זה לרגע - איזה חמור לא היה רוצה קול קצת פחות 'עקום'? איזה חמור לא היה רוצה שיביטו בו כשהוא משמיע את קולו ה'עקום', ויראו בו סוס אצילי ויפהפה? 

הקול העקום שיוצא ממנו הוא הכאב שהוא מרגיש על כך שהוא לעולם לא יהיה סוס, וזה לא משנה כמה הוא ינסה להישמע אחר. 

וכמותו, לא נעים להגיד, גם אנחנו נוערות בקולנו העקום כשאנחנו מנסות להיות מה שלעולם לעולם לא נהיה - פשוט כי לא נבראנו לכך. אנחנו נועדנו להיות ה'חמור', אוקיי? אנחנו החומר, החומריות, הגשמיות העכורה שרק לפעמים מצליחה איכשהו לטפס למעלה או לצאת קצת מהגבולות של עצמה. נכון, הנשמה שלנו לא כזו, הנשמה היא כל כולה רוחניות וטוהר. 

אבל בדרך אליה, אין מה לעשות - מוכרחים לעבור דרך החומר. מוכרחים לעבוד קשה על הצחצוח הפנימי... וזה בדיוק מה שאני נדרשת לעשות עכשיו, אחרי שהשבוע איבדתי את חברתי היקרה חיה בת טובה - שחלקכם ודאי שמעתם על הנסיבות הטראגיות של מותה. 

את - לא מתת. לא את! כשמך - כן את. עודך חיה 

לפני חודשיים עוד דיברנו בטלפון שיחה מלאת געגועים, אחרי כמעט חמש שנים שלא התראינו. היא התחתנה וחזרה לארץ כשאני עוד התבוססתי בחיפוש עצמי בניו יורק, ויעברו שנים עד שאבין שמה שאני מחפשת אינו נמצא בניכר אלא אך ורק בארץ הקודש. 

כשחזרתי ארצה דיברנו פעם אחת או פעמיים בטלפון, והבטחנו לשמור על קשר. הבטחנו שחייבות להיפגש. הכוונה הייתה טהורה ביותר, אבל החיים והלחץ שבהם לקחו לכיוונים אחרים ורחוקים - עד שגם לשיחת טלפון שגרתית לא היה זמן. 

היא הייתה בעיסוקיה כאם לשלושה ילדים, ואני בעיסוקיי כרווקה מחפשת והכי לא שקטה שיכולה להיות. 

מכל האנשים שבעולם, עליה הכי לא הייתי מאמינה שהיא כבר לא כאן. נכון ששום דבר לא מכין אותך לפרידה מאדם אהוב, ובכל זאת - בכזו מהירות היא נעלמה לי... כמו גרגירי חול שמחליקים מבין האצבעות ולך תחפש עכשיו את אותה ערימה שהייתה לך בין הידיים לפני שנייה. 

אין סיכוי שתמצא את אותו דבר, בדיוק כמו שאין סיכוי למצוא בין כל הנשמות שנותרו כאן - אחת, רק אחת ויחידה כמו חיה'לה שלי. וואוו, כמה קשה זה לדבר עלייך בלשון עבר, כמה קשה זה להספיד אותך על מקלדת, כמה קשה זה להתבונן בעינייך היפות ולדעת שלא אוכל יותר לעולם להתקשר למספר שלך, ולשמוע את קולך...

בכיתי כל השבוע, ואני לא מסוגלת להרים את עצמי ולנחם כשעוד לא התנחמתי בעצמי. 

מה אומר לאמך, לאחותך שהתחתנה אחרי שנים של ציפיה, לשמלתך הבוהקת שהכנת לשמחתה אך נותרה מיותמת - מה אומר? נדמה שהמילים נאלמות נוכח הריק שהשארת כאן מאחורייך, למרות שלא היינו בקשר כבר כמה שנים. 

כי יש נשמות כאלה, ואת ביניהן - שלא משנה איזה נתק היה שם - הן תמיד יכלו להתחיל מאותה נקודה בדיוק. זה מה שהרגשתי בשיחה האחרונה שלנו חיה שלי, זה בדיוק מה שאני מרגישה עכשיו כשאני מדברת אלייך מבין הדמעות והמילים הוירטואליות. 

אני מרגישה שזה הכל סתם משהו שהיה מזמן, אולי בגלגול אחר. את - לא מתת. לא את! כשמך - כן את. עודך חיה, עודך מחייה את כל מה שמביט בך, ואפילו תהא זו תמונה מתוך מסך מרצד. 

את לא מתת חיה שלי, את חיה בי. חיה בך. בכל מה שרצית להיות, בכל מה שרצית להשאיר כאן מאחורייך - את חיה. 

חיהל'ה שלי, בחלומות הכי רחוקים לא חשבתי שהמצב כל כך גרוע

צדיקים במיתתם נקראים חיים, וזה בדיוק מה שאני מרגישה כשאני מביטה בך מבעד לתמונות שהשארת לי. חיוך, ועוד אחד, ועוד.. כל כך מחוייכת - כל כך מבשרת בשורת חיים. 

איך אני יכולה להיפרד ממך, תגידי? ממך? שלימדת אותי כל כך הרבה על עצמי, שאהבת אותי בצורה כל כך אמיתית, שנסכת בי אמונה בעצמי ובכישורים שלי וכששרתי לך את השירים שכתבתי והלחתני אמרת 'אני מרגישה שזה חומר שלקחת מאיזו תוכנית של זמר ענק שלא מפסיקים לחרוש על הפלייליסט שלו ברדיו'. 

איך אני יכולה להיפרד ממך, דווקא ככה? 

חיהל'ה שלי, בחלומות הכי רחוקים לא חשבתי שהמצב כל כך גרוע, ושתוך חודשיים - כבר לא יהיה את מי לחבק בגעגועים, כבר לא יהיה עם מי לחלוק חוויות על מה שעברנו בנפרד זו מזו, כבר לא יהיה עם מי להתייעץ על שידוכים, כבר לא יהיה עם מי לתכנן את השבת הבאה בירושלים... כמה חיכיתי לביקור האיחוד שלנו בארץ. כמה רציתי לראות אותך עם הילדים שלך, מאושרת... 

ורצתה ההשגחה העליונה שכך יהיה, אז אין לי תלונות כי 'אין עוד מלבדו' ורק הוא יודע מדוע לא זכיתי. 

אני מרגישה שכעת לכל הפחות, אני זוכה לרגע אחד אמיתי איתך. 

רגע שהוא לגמרי שלי ושלך. 

רגע שבו אני לא באמת צריכה להיפרד, אני רק צריכה להטות אוזן ולשמוע את מה שאת אומרת לי. להטות אוזן ולכתוב את מה שהיית אומרת לי לו היית כאן... את כאן, אבל לא כמו שהייתי רוצה. לא כמו שאני כל כך צריכה עכשיו. שום דבר לא הכין אותי לרגע שבו איבדתי אותך לנצח, חיהל'ה שלי - אבל נדמה שמאז, שבוע אחד בלבד מאז שנטמנת באדמה ואינך עוד - אני כבר לא אותה אחת. 

משהו בי השתנה. 

לעולם לא אשכח איך בירכת אותי בחתונה שלך, וכמה היית יפה אז 

בשידוכים - זה כבר לא בוער בי כמו קודם. מודה. "היום כבר לא מתים מאהבה", מקסימום נשרפים ממנה - אבל היום גם לכוויות הגדולות ביותר יש מענה ברפואה האסטטית. 

בכל מקום שבו התבוננת - שרפת את העולם במבטים של חמלה וטוב 

את זוכרת איך התחזקנו יחד מהספרים של הרב שלום ארוש, ומעבודת הנפש בברסלב? זוכרת כמה אסירת תודה היית על מה שיש בחיים שלך, וגם על מה שאין? זוכרת את התשוקה שהייתה לך לחיים, את החיוך הזה, שפותח כל לב - נוקשה ככל שיהיה? אז את זה אני נשבעתי שאקח להמשך הדרך, ולא משנה מה יחכה לי בסופה. 

לא משנה כמה כאב עוד אתבקש להכיל בשידוכים, אני אמשיך להחזיק חזק חזק בתודה - גם אם היא תיאמר מתוך אגרוף קמוץ, שיניים קפוצות ונפש מיוסרת. אני אמשיך לומר תודה, כי זה מה שלימדת אותי. זו הצוואה שהשארת לי מאחורייך. זו המילה שארצה לתת לאמך היקרה, הטובה, שסיפרת לי עליה כה רבות. 

כשאני חושבת עליה אני לא יכולה להירגע מהעובדה ששלחת אותי אליה לראשונה, עם בקשה בפיך. "אמא שלי מתעסקת בשידוכים. תגידי לה שחיה שלחה אותך, ושהיא ביקשה שתעזרי לי למצוא שידוך טוב". רצית כל כך שאמצא, שאימצא. לעולם לא אשכח איך בירכת אותי בחתונה שלך, וכמה היית יפה אז. כמו פרח נדיר שעלעלי הכותרת שלו נפתחים זה עתה אל העולם, הרווית את צמאוננו שלנו, הרווקות שעדיין נמצאות במעגל. שעדיין לא מצאו, שעדיין לא נמצאו. 

כולם אהבו אותך חיה, ואני יודעת שזו לא חוכמה להגיד את זה עכשיו - אבל השם עדי שאמת לאמיתה לבי דובר, ואין בו שמץ של שקר. בכל מקום שאליו הגעת, אנשים התעוררו לחיים וקיבלו תחושה שהם בחיים, שיש תקווה. בכל מקום שבו התבוננת - שרפת את העולם במבטים של חמלה וטוב, במבטים שביערו את מה שהיה שם קודם רק כדי להצמיח דברים טובים יותר. 

כולם אוהבים אותך חיה - וזה מה שהם זוכרים ממך 

לחשוב שאת הטור הזה התחלתי בכלל במחשבה שאני הולכת לכתוב על שידוכים, רק נוסך בי את התחושה שזה הרבה יותר חשוב מאשר להתלונן על מר מצבי או על יתמות קיומי הצנטריפוגלי - שלראשונה 'בחייו' מרגיש צורך לברוח מהמרכז. 

יש דברים הרבה יותר חשובים ו'קיומיים' מאשר להתעסק במה שעוד לא קיבלתי, במה שעדיין חסר לי. נכון, את חסרה לי עכשיו בדיוק כמו שחסר לי בעל אוהב שיתמוך ויגיד איזה וורט מחזק של אמונה, אבל אני מרגישה שכבר ניצחתי - כי הנה סוף כל סוף אני לא מדברת עלייך במושגים של עבר, אלא במושגים של הווה. 

את כאן, ואת ממשיכה לפעום בלבי ולהבעיר את מדורת מילותיי - אז מה זה משנה מאיזה 'חדר' את עושה את זה? אז עברת לחדר אחר, בעולם שאני קצת פחות מכירה. אז מה? זה עדיין לא אומר שאת אינך, ושאת לא ממלאה כל חלקיק בנשימת מילותיי. אז את נראית קצת אחרת עכשיו - שקופה את בטח לא. הנשמה הצבעונית והזוהרת שלך עדיין ממשיכה לצבוע פה את העולם, איש-איש מתחבר אלייך בגוון אחר. לאחד אמרת מילה טובה, בשני נסכך קצת כוח, את השלישית חיזקת אחרי שידוך כושל ולרביעית אמרת שהיא הייתה כלה מהממת. 

כולם אוהבים אותך חיה - וזה מה שהם זוכרים ממך, את החיות שלך. את בשורת החיים שהבאת איתך לכל מקום, אנטיתזה מהמוות שפגש אותך כל כך מהר. כולם יאהבו אותך ויזכרו אותך בדיוק כמו שהיית לפני שנשיקת הסוף עצמה את עינייך לנצח, ואילצה אותך לעבור לעולם שכולו טוב. פה היה גם קצת טוב, אבל שם - אוי חיה, שם הכל טוב. הכל חי ונושם ורוגע ולוטף ומקבל ומכיל ואוהב, ושום דבר כבר לא כואב לך. 

וזאת נחמתי בעוניי - ששום דבר כבר לא כואב לך עכשיו. 

שאת חיה באמת. 

לשיר הפרידה מחיה בת טובה ז"ל לחצו כאן