כיבוד אב ואם: בין אדם לחברו?

״כבד את אביך ואת אמך״ (שמות כ, יב) היא מצוות עשה גדולה, המוגדרת ״חמורה שבחמורות״, והשווה הפסוק כיבוד אב ואם לכבוד ה´, כי שלושתם שותפים באדם: הקב״ה, אביו ואמו. מלבד המצווה לכבדם ישנה גם מצוה לירא מפניהם, שנאמר: ״איש אמו ואביו תיראו״, והיא מצוות-עשה בפני עצמה (ויקרא יט, ג). ההבדל ביניהם הוא שמצוות ´מורא אב ואם´ הוא ב´שב ואל תעשה´: לא עומד במקומם, לא יושב במקומם, לא סותר דבריהם, ולא מכריעם (נגד דעתם); ו״כיבוד״ הוא ב´קום ועשה´: מאכילם, משקם, מלבישם ומכסם, מכניסם ומוציאם. העובר על כיבוד אב ואם ביטל מצוות-עשה ועונשו גדול, ואמרו חז״ל: ״ואם כבדתם״: ״למען יאריכו ימיך״, ואם לאו ״למען יקצרון״, שהרי מכלל הן אתה שומע לאו. המבזה אביו או אמו - אפילו במילים או ברמיזה הוא בכלל ארור מה´ שנאמר: ״ארור מקלה אביו ואמו״ (דברים כז, טז). ויש לבית-דין להכות על זה מכת מרדות ולענוש כפי מה שיראו. כאו״א היא מן המצוות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. השכר מפורש בתורה: ״למען יאריכון ימיך״ - לכן אין כופים (מכריחים) עליה, דהיינו: אם לא תקיימנה, עונשה הוא שלא תקבל את השכר. זהו במי שמבטל מצות עשה של כיבוד, אבל אם עובר ב״לא-תעשה״, כגון מבזה אביו ואמו, בית דין מצווים להוכיחו ולהענישו. יש סוברים שכאו״א היא מצוה בין אדם לחברו - כפריעת חוב על שהביאוהו לעולם הזה - ולכן אין יום כיפור מכפר על כאו״א עד שיבקש מחילה מאביו ומאמו; ויש סוברים שהיא מצווה בין אדם למקום.

מהות הכיבוד

שני מיני כיבוד הם: האחד, סיפוק צרכיהם של אביו ואמו, כגון מאכיל ומשקה ומלביש, וכיוצא בזה. השני, כיבוד של גדולה כמו שנוהגים באנשים נכבדים; לעמוד לפניהם ולשמשם כעבד לפני רבו (אדונו); ושלא יעבדם בשביל הירושה, או בשביל דבר אחר שמצפה מהם. ויש סוברים שהכיבוד בדברים התלויים בגוף, והמורא הוא בלב. ״מאכיל ומשקה מלביש ומכסה״ - פירשו שהבן עושה כן, וכן מנעיל אביו ומרחיץ פניו ידיו ורגליו של אביו ואמו בעצמו, ש"מצווה בו יותר מבשלוחו". ״מכניס ומוציא״ – פירשו כגון שהוריו זקנים וצריכים להישען עליו, וכן שמכניסם לדירה הראויה להם, ומקבלם בסבר פנים יפות, ומבקר אצלם לעתים תכופות. וכן מזדרז לעשות רצון אביו ואמו מיד, ואינו מחכה שיפצירו בו. הבן והבת חייבים לקום בפני אביהם ואמם, וזה בכלל מצוות כיבוד אב ואם. חלק מכאו״א הוא שלא לעשות נגד רצונם ולא להכלים אותם. עיקר המצווה לעשות נחת רוח בדברים (מילים) ובמעשה, ולמנוע מהם צער. והמצערם עובר במורא אב ואם, כגון להעירם משנתם. אבל אם בא לאביו עסק עם רווח, ואם לא יעירו יפסיד הרווח - מצוה להעיר לו.