כל מה שרציתם לדעת על סוד ההרפיה. גם אנחנו הופתענו

לאחר שעסקנו בפרקים הקודמים מה הגורם למצב הבלתי הרצוי - דאגות ולחצים, ומה הם תוצאותיהם ההרסניות, עלינו לדעת כיצד לטפל בבעיה, וכיצד להגיע למצב המבורך הנקרא "הרפיה".

ניתן אמנם להגיע למצב זה באמצעות פעולות מסוימות, לא יסודיות ולא אמיתיות, בו האדם מתנתק מכל המטלות המוטלות עליו, ומכניס את עצמו למצב של רוגע מעושה, מבלי לתת מענה אמיתי לנפש – כיצד אכן הוא מסיר מעליו את הדאגות המרובות שנולדים כתוצאה מכל אותם מטלות מרובות, צרותיו ובעיותיו. להרפיה כזאת אין זכות קיום, והיא מתפוגגת תוך זמן קצר, למרות שגם לה יש תועלת מסוימת – במידה מועטה, אם מנצלים את הזמן של ההרפיה בצורה הנכונה, או שמשתמשים בה כמנוף לפעילות חיובית.

אך ניתן להגיע למצב ההרפיה באמצעות טיפול פנימי ואמיתי, על ידי מענה אמיתי ויחיד לנפש, שהוא – הסרת הדמיון הכללי והפרטי שבו האדם חושב את עצמו כמציאות שלימה ומושלמת, שעליה מוטלות כל מיני מטלות, שהוא צריך ומוכרח למלאותם, והחדרת האמת לנפש – שהפעולות כולם נעשות על ידי בורא יחיד, הבורא ומנהיג את הכל.

בשעה שאנו מתחילים את שלבי ההרפיה עלינו לדעת יסוד גדול, שיפתור הרבה מחיבוטי ומצוקי הנפש. לפעמים כאשר האדם שכבר הגיע למצב של בשלות נפשית מסוימת, עובר מצבים מסוימים של לחצים קטנים או גדולים יותר, ולפתע הוא מוצא את עצמו מאבד את ישוב דעתו, מתרגז על דברים שוליים ופעוטים, ומתנהג בצורה קטנונית עד כדי כך שהוא עצמו נדהם כיצד יתכן הדבר, והוא שואל עצמו – מי אני בעצם?

התשובה לכך - נפש האדם מורכבת מרבדים רבים. על פי תורת הקבלה כאשר הילד גדל ונהפך לנער, אין זה משום שהילד שבתוכו נעלם, אלא שהילד קיבל פלוס: הוא קיבל לידו רובד נוסף בנפש – שכל של נער. כאשר הילד הולך יחד עם הנער, הוא מתנהג בצורה בוגרת יותר, כתוצאה מהשפעתו של הנער שלידו.

גם בשלב מאוחר יותר, כאשר הנער נהפך לאדם בוגר, בעל משפחה, הילד והנער לא נעלמו כלל, אלא הם עדיין קיימים אי שם בעמקי הנפש, אלא שלידם צועד אדם בוגר, שלקח את פיקוד הקבוצה על עצמו. כיוון שכך, גם הילד והנער מושפעים מאישיותו הבוגרת שצועדת עימם יד ביד, ומשתדלים להתנהג בהתאם. אך כאשר מתרופפת אחיזתו של האיש הבוגר בידם של הילד והנער, הם חוזרים ושבים להתנהג בהתאם.

הבה נתאר לעצמינו כעת מה אירע, כאשר אדם בן ארבעים שבו נכללים כל חברי הקבוצה המשותפת של בוגר והנער והילד מקבל  הודעה שיש בה מתחים או דאגות. הילד הקטן מתחיל לבכות, הנער נכנס למתח עצום, ואילו הבוגר מקבל את ההודעה בשלווה יחסית ואומר "הכל יהיה בסדר", כשהוא סומך באמירתו זאת על הבורא – עליו נותן הוא את מבטחו. האם נכון הדבר?

לא ולא. הילד והנער קטנים מדי מכדי להבין מה זה "הכל יהיה בסדר". כמו שלא ניתן להרגיע ילד קטן שמילל מרות בטענה "לא מתאים לבכות על שטויות כאלו", גם אם מדובר רק בחתיכת פזל או לגו שאבדה לו, או בשריטה קטנה, ורק הכרה והזדהות נפשית עם הכאב, יחד עם נשיקה מרגיעה  תוכל לרפאות את הכאב, כך את הילד הקטן שבתוך הנפש שלנו, אי אפשר להרגיע עם אמירה סתמית – גם אם היא נכונה בעליל – כי זה "כלום", בין אם מדובר בכאב פיזי ובין אם מדובר בדאגה ומשא זה או אחר המעיק על הנפש. אדם המרמה את עצמו בהדחקה של הדאגות מבלי לרדת לעומקם ולנתח אותם כדי להגיע לנקודה האמיתית של בטחון עמוק ומבוסס, ימצא את עצמו מהר מאוד תחת עומס דאגות בלתי פתורות, שיאיימו להכריע אותו תחת העומס הכבד.

כפי שבשעה שרוצים להרגיע ילד שואלים אותו מה מצוקתו, ורק לאחר שהוא מנתח אותה ניתן להרגיעו  בצורה ברורה ומרגיעה – כפי שמדברים עם ילד, כך יש לכל אחד ואחד לטפל עם הילד והנער שבתוך תוכו פנימה.

על כן, יש להיזהר מאוד ששלבי ההרפיה לא תהיה בצורה של בריחה מהדאגות, אלא להיפך: בתחילה עלינו לנתח את הדאגות שמטילות משא כבד על שכמנו, ולנתח אותם לעומק. מה היא הבעיה, ומדוע היא מטרידה אותי כל כך? מדוע נראה לי שאין לי את הכוחות להתמודד עמה?

אין כל פסול שבעולם, אם נגיע למסקנה שאנו אכן "קטנים" מדי כדי להתמודד עם הבעיות שלנו, ושהצטברות כמה וכמה מהם יחדיו גורמת לנו לעול נפשי כבד. מותר לנו להכיר בכך, ויותר מכך: זאת הדרך היחידה לנקות את הרעלים שמצטברים בתוך הנפש. להיפך: ככל שנתבונן בדאגות השונות וננתח אותם אחת לאחת, עלינו לתת הצדקה לעצמינו על כך שהיינו מודאגים, במקום לרמות את עצמינו בכך שאין אנו מודאגים או שאסור לנו להיות מודאגים. מי שזימן לנו את סיבת הדאגה, זימן אותה בשביל אותה מטרה ממש – כדי שנכנס לאותו מקום בנפשנו – שורש הדאגות כולם, ונטפל שם באופן יסודי – כפי שיוסבר תיכף ומיד.

זאת היא ההרפיה לפי הדרכתו של דוד המלך עליו השלום, שלא היה איש בעולם שעבר צרות רבות ומשונות כמוהו, ולא התעלם מכך כלל, אלא להיפך – הוא מנתח ברבים ממזמורי התהילים עד צרותיו הרבות, ואף מגדיר אותם במילותיו הקדושות (תהילים עא, כ) "אֲשֶׁר הִרְאִיתַנִי צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת", ועם כל זה לא היה איש שמח ומאושר ממנו, לאחר המסקנה אליה הגיע – ושאותה ננתח בפרקים הבאים בעומק ובישוב הדעת: (תהילים נה, כג) "הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ", ליטול את כל שקי דאגותיו, ולהעבירם אל מי שאחראי עליהם באמת - ה' יתברך, כאדם שאומר לחברו טול את שקך והנח אותו על חמורי (ראש השנה, כו, ב).

השלכה זו אינה רק הכרה במציאות יכולתו ורצונו של הבורא לעזור לנו, אלא קודם כל בהכרה באי יכולתינו לעזור לעצמינו. ההכרה במציאות זו צריכה להיות כגוזל קטן העוקב אחרי אמו המכינה לו פירורים שמצאה למאכלו – רוגע מוחלט שמשתלט על הנפש בשעה שיודעת שיש לה אפס מטלות. (אין הכוונה שלא לעשות פעולות מעשיות להשגת היעד, שכן ההשתדלות חובה היא על פי התורה, אבל כיוון שגם פעולות אלו צריכות להיעשות בצורה של אמונה שלימה בבורא, ובכך שלא הן המביאות לידי התוצאה המיוחלת כי אם הביטחון והאמונה, ממילא הן לא מוטלות על האדם כמשא שמביא עמו אחריות ומיצוי כוחות הנפש, אלא כפעולה מסוימת שיש לעשותה מבלי קשר לתוצאות).

ההרפיה היא תוצאה של התבוננות מעמיקה ומיושבת באחדות הבורא, והתועלת בהרפיה אינו רק התענוג הטבעי של הנפש בהסרת העול הכבד ממנה, שיכול לשמש כמנוף ענק לעבודת ה' שלימה ואמתית, אלא גם פריחת הנפש האלוקית המגלה ומוציאה את כוחותיה לידי פועל, כפרח סגור הנפתח ועמו כל אוצרותיו הגנוזים בו.

הרב יהודה וינגרטן הוא יו"ר מכון יסוד החסידות וארגון "יסודות החינוך". להרשמה למאמרים בתחומים שונים: Y3268992@gmail.com