סיון רהב מאיר: מכתב משדרות לתשעה באב

"כאן תושבת שדרות, יראת קירש. לפני תשעה באב שמעתי אנשים שמדברים על הקושי להתחבר לחורבן בתקופתנו, כשירושלים הולכת ונבנית, כשהמציאות שלנו מתפתחת. הרגשתי שאני חיה כנראה במציאות אחרת, מקבילה. מציאות שבה אתה לא יודע אם תקום ליום רגוע של שגרה וילדים, ואם תישן הלילה בשלווה או שתקום חמש פעמים מפיצוצים ואזעקות אחרי שניסית להעביר את הילדים לממ"ד. אני יכולה בקלות להתחבר היום להרגשה שהמציאות שלנו לא שלמה, שאנחנו בתוך אי וודאות, ובעיקר – שאנחנו לא מאוחדים, לא מספיק חיים כרקמה אנושית אחת. עובדה: בעוד אזור שלם במדינה עובר חודשים של טלטלה, ימים ולילות של אש ועשן, התקשורת והפוליטיקה והתרבות המשיכו כמעט כרגיל, לא מחו וצעקו, לא שמו אותנו בראש הכותרות כמו שהם יודעים לעשות כשמשהו באמת מפריע להם. כמה מתסכל להריח עשן, לרוץ שוב ושוב למקלטים, ואז לגלות שכולם ממשיכים כרגיל. ואז הגיעה פתאום, בערב הצום, הבשורה על החייל הצעיר שנהרג, ופורסמה התמונה שלו, בחיוך מבויש. סמ"ר אביב לוי יובא למנוחות היום, בתשעה באב. והרי חז"ל כתבו: 'קשה סילוקם של בחורים כחורבן בית המקדש'. אז נכון, יש לנו מדינה וצבא, חזרנו לכאן, אבל אני לא צריכה שיסבירו לי כמה עוד חסר ולמה אנחנו עוד מתפללים: קדושה, שלווה, ריבונות, הרתעה, סולידריות, אמונה. שלמות".

לא רק שנאת חינם

פעם הכרתי רק את שתי המילים "שנאת חינם" בקשר לתשעה באב. חשבתי שזו ה-סיבה לחורבן. זו אכן סיבה משמעותית וחשובה, אבל לפעמים הרגשתי שזה מוביל אותי להגיד קלישאות ריקות על אחדות, ועל אחדות בלבד. והרבה פעמים, כל אחד גם אומר "שנאת חינם" כלפי מי שנוח לו... רק בשנים האחרונות גיליתי שחז"ל נותנים לנו עוד סיבות מאוד ברורות ביחס לחורבן, במסכת שבת. זה לא לגמרי פוליטיקלי קורקט, ואולי לכן לא מרבים לצטט את זה, אבל ככה למשל כתוב שם: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה קריאת שמעשחרית וערבית", וגם "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים". עוד סיבה היא "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן", וגם "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה". יש שם עוד שורה של נימוקים שמתארים חברה שמאבדת את האמונה, את הכבוד לזהות שלה, את היכולת לדבר, את הדאגה לזולת.

קצת התביישתי שלא הכרתי כל השנים את כל הלקחים שחכמינו הפיקו מהחורבן בעבר. אולי, כדי ששיבת ציון תלך קדימה ולא חלילה אחורה, כדאי לעסוק יותר גם בלקחים ההיסטוריים האלה.

לזכור את הזכות

"היי סיון, זו חיה טוויל-טסלר, שליחת חב"ד בעיר סלטה שבארגנטינה. זו לא הכותרת הראשית אצלכם בארץ משום מה, אבל כאן אצלנו עוקבים בעיניים דומעות אחרי 300 (!) עולים שהגיעו אתמול לישראל ביחד במבצע מיוחד, יום אחרי תשעה באב. הסתכלתי עליהם וחשבתי איך בפרשת השבוע משה רבנו פשוט מתחנן לאלוקים להיכנס לארץ המובטחת. שם הפרשה הוא 'ואתחנן', על שם תחינותיו. הוא כל כך מתפלל ורוצה בכך, אבל לא זוכה למה שהם זכו אתמול. הם מגשימים את החלום שלו ואת חלום הדורות.

"התרגשנו במיוחד כי אחד מה-300 הוא נציג מהקהילה שלנו פה בצפון ארגנטינה. הוא עזב עבודה טובה ומשפחה חמה לטובת ארץ ישראל. פבלו (שמואל) הסביר לנו שגם ברגעים הכי יפים שלו בעיר סלטה, הוא הרגיש שמשהו חסר. הוא הבין שמה שחסר נמצא בארץ הקודש, ואם כבר – אז בירושלים. אנחנו גאים בו ומתפללים עבורו, ומתפללים שגם מי שכבר זכה להיכנס לארץ המובטחת וסתם להיוולד בה ולקום בה הבוקר – ירגיש את גודל הזכות".

כשיש שליחות

משתגעים מהחופש הגדול? הנה מסר חינוכי מקסים שאימא אחת אמרה לי השבוע. הבן שלה קיבל תעודה לא טובה במיוחד, והיא לחוצה כבר עכשיו בחופש מהשנה הבאה. היא הפנתה את תשומת לבי לנקודה אופטימית שקל לפספס. התורה לא עוצרת ואומרת לנו באופן מפורש "שימו לב, הקשיבו הקשיבו, משה רבנו הפך מאיש מגמגם לנואם מלהיב!". אבל בין השורות יש פה אמירה מדהימה: הרי במפגש הראשון עם אלוקים, משה רבנו אומר כידוע "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי". הוא גם מוסיף ואומר ש"כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי". והנה, הספר החדש שהתחלנו לקרוא בימים אלה, ספר "דברים", נפתח כך: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל". הספר כולו מכיל דיבורים של משה רבנו. הוא משאיר לנו צוואה, ירושה רוחנית, נאום "אני מאמין" מפורט ומרשים.

אז מה קרה כאן? איך עברנו מ"לא איש דברים" ל"אלה הדברים"? חכמינו מסבירים: משה קיבל שליחות, קיבל תפקיד. הוא צריך להוציא את העם ממצרים, ללמד אותו תורה, להוביל אותו לארץ. כשיש לאדם מטרה ויעד וחזון – אפשר להתגבר על קשיים רבים, גם על אבחונים חיצוניים וגם על דברים שחשבנו על עצמנו בטעות. התורה מבקשת ללמד אותנו שאותו משה שאמר "לא איש דברים אנוכי" – הפך למי שאנחנו עוסקים בדברים שלו יום יום, כבר אלפי שנים. גם ברגע זה.

בלי סלפי בסיני

לפחות 127 בני אדם מתו עד היום ברחבי העולם במהלך צילום סלפי. הם הסתכנו כדי לתפוס זווית טובה, ולא שמו לב לתהום/כריש/מכונית. בהודו הציבו לפני כמה ימים תמרורים מיוחדים של "אזור אסור לסלפי", באתרי תיירות שבהם נהרגו עד היום עשרות אנשים רק עבור תמונה יותר נוצצת שתביא להם יותר לייקים. זה סוג של עבודה זרה מודרנית. הם נהרגו על קדושת הצילום העצמי.

המילה "תמונה" מופיעה בתורה 8 פעמים. 6 מתוכן בפרשת השבוע. רגע לפני הפרידה, משה רבנו מתחנן לעם פעם אחר פעם: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה". למה? כי המציאות החיצונית מושכת, מתעתעת, מזויפת, וקל להשתעבד לה. זה מסוכן להאמין רק במה שרואים. יש רבדים רוחניים שלמים שלא נגלים לעין, אסור לרדד את כל העומק והתוכן למשהו חיצוני ולהשתעבד לו. הרי מה שחשוב באמת, מסביר משה רבנו, נמצא מעל ומעבר למציאות הוויזואלית שאנחנו רואים: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵש". אין לנו שום תמונה ממעמד הר סיני, ובכל זאת הוא חי בליבנו ומעצב את חיינו כבר אלפי שנים.