במחשבה תחילה לפרשת ואתחנן: למה מיאן ראש הישיבה לשמוע בקול הפיזיותרפיסט?

"קח אותי בבקשה למשה", מבקש הנוסע.

"רחוב משה?" מכווץ נהג המונית עיניים תוהות.

- "לא. למשה, חבר שלי".

"אדוני", מבהיר הנהג. "זה לא עובד ככה. אני צריך עוד פרטים".

"אה, הוא אוהב חצילים ואלרגי לאבק"...

***

בין המצוות הידועות ביותר – ושמא אף הקשות ביותר להשגה – נמנית מצוות אהבת השם שכתובה בפרשתנו ומוזכרת מספר פעמים בכל יום: "ואהבת את השם אלוקיך".

טוב ששאלתם. גם אנחנו רוצים לדעת: איך אוהבים אותו?

באמצעו של העשור של התשיעי לחייו של הגאון רבי אליעזר מנחם שך, הובא למעונו פיזיותרפיסט מקצועי שליווה את ראש ישיבת פוניבז' מתפילת שחרית בדרכו לביתו, שם ערך עימו תרגילי פיזיותרפיה נחוצים לבריאותו של ראש הישיבה המופלג בגיל.

המטפל היה מלווה את ראש הישיבה מהיכל בית המדרש לביתו, ויחד ערכו תרגילים במשך שעה. מדי בוקר, לפחות בתקופה הראשונה, היה המטפל מבקש מהרב שיטעם משהו בטרם יחלו התרגילים. ראש הישיבה סירב. גם תחנוני המטפל שראש הישיבה יכניס לפיו לפחות מעט משקה – עלו בתוהו.  

בחודשים הבאים למד המטפל שאין מה לדבר על אוכל ושתייה לפני הטיפול, ונבצר מבינתו מדוע ראש הישיבה הקשיש, שעומד כבר לאחר תפילת שחרית, מסרב להכניס לפיו מאכל ומשקה. אולם את חובתו הרפואית לא הזניח האיש. מדי כמה ימים ניסה להפציר שוב ושוב בראש הישיבה שיחזק את כוחותיו באמצעות טעימה כלשהי, ושוב ושוב קיבל תשובה שלילית נחרצת.

באחד הימים התדפק על דלת בית הגרא"מ שך אברך בהול. השעה הייתה שעת הטיפול הפיזיותרפי, אך האברך טען שמדובר בפיקוח נפש. המקורבים שנכנסו לראש הישיבה סיפרו מי העומד בחוץ, וראש הישיבה הורה להכניס אותו מיידית. האברך ניגש וקיבל מענה לשאלתו, ובו במקום התקשר למי שהתקשר למסור את התשובה, שהרי בפיקוח נפש עסקינן.

כראות המטפל את היחס החם של ראש הישיבה לאברך, נטל אותו הצידה ולחש לו במילים ספורות שראש הישיבה מסכן את בריאותו בכך שהוא צם. "תנסה להשפיע עליו לאכול", ביקש ממנו.

האברך ניגש בהדרת כבוד למורו ורבו וביקש להבין מדוע אינו מסכים לאכול.

נשא ראש הישיבה עיניים מאירות, ולחש באפיסת כוחות ממאמץ הטיפול: "בכל יום בשמונה בבוקר יש שמחה גדולה בשמים: מאות אלפי תלמידים נכנסים לחיידרים ולתלמודי התורה, מאות אלפי תלמידות נכנסות לבית יעקב. הם פותחים ב'מודה אני', ברכות השחר, קריאת שמע ותפילה. אין לך מושג כמה שמחה הדבר הזה גורם מדי יום בפמליה של מעלה.

"אבל השמחה אינה שלמה", התלעלע ראש הישיבה בדמעות. "באותו זמן בדיוק מדי יום, נכנסים מאות אלפי ילדים לבתי החינוך הכלליים. קרוב למיליון נשמות יהודיות שלא יודעות מהו 'שמע ישראל', שאינן מברכות ברכות השחר והתורה, שאינן מתפללות. הצער בשמי מרום הוא נורא ואיום.

"למעלה מארבעים שנה שאינני אוכל בין השעה שמונה לתשע בבוקר", חשף ראש הישיבה מצפונות מעשיו. "איך יערב לי אכול ושתֹה, כשהקב"ה יושב וכואב על נשמות ישראל שאינן מכירות אותו?! לצום יום שלם אינני יכול, אבל אינני מסוגל להכניס לפי מאומה בשעות הללו".

ככה זה כשאוהבים.

איך מגיעים לכך? ה"חזקוני" מפרש את הפסוק הבא אחרי הציווי "ואהבת את השם אלוקיך": "לפי שאמר למעלה ואהבת את ה' אלוקיך ואיני יודע כיצד", נאמר: "והיו הדברים האלה על לבבך, מתוך כך תהיה מכירו ואוהב אותו".

***

הסיפור על ראש הישיבה אינו לפי מושגינו. אבל ראשית כל נמצא לפנינו המתכון: לימוד התורה הוא הדרך לקניית אהבת השם כטבע.

אלא שהמצווה הזו תקפה אפילו טרם זכינו להגיע לאהבת השם על ידי לימוד התורה. איך זוכים לקיים אותה בפועל גם בלי הכנות מוקדמות?

הגמרא (יומא פ"ו) דורשת "ואהבת את השם אלוקיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך". אם גורמת התנהגותו של האדם בחיי המעשה, בהיותו בין הבריות, שהסובבים את האדם יאהבו שם שמים וישבחו את מי שבגינו מתנהג היהודי למופת ודוגמה – זהו קיום המצווה בפועל.

האהבה למישהו לא מסתכמת בידיעה שהוא אוהב חצילים ולְמה הוא אלרגי. היא מזקיקה "עוד פרטים", כדי שגם אנשים אחרים יוכלו לדעת כיצד להגיע אליו.

בעיקר בתקופת החופש...