הורות במחשבה חיובית: תנו לילדים לעזור בהכנות לשבת

כשחושבים על שיתוף בני הבית בהכנות לשבת, לעיתים מזלזלים בעזרת הקטנים. וכי איזו תועלת כבר נוכל להפיק מהם? עד כמה מסוגל ילד קטן לסייע?

אין הדבר כן. אפילו ילד קטון יכול להגיש עזרה שיש בה ממש. ניקח לדוגמא מציאות בה מגלה אמא, באמצע תהליך הבישול הקדחתני, שבמזווה לא נותר ולו אסוך שמן אחד, אף לא לחלוחית של שמן.

עתה עליה לרדת למכולת השכונתית בכדי לרכוש בקבוק כזה. נו, ירידה למכולת אורכת בין חמש לעשר דקות. הדבר עדיין איננו בגדר אסון. אך כעבור רגע, חזקה עליה שמחשבה תנקר במוחה: "האם כך, מתוך המטבח, ארד למכולת? עם הבגד הזה?! ממש לא נעים!".

או אז נערכת היא להתארגן ליציאה מול "המראה הצובאת", טקס חגיגי הנמשך על פני מספר דקות נדיבות. במדרגות היא פוגשת את השכנה ואח"כ (איך לא) פגישה נוספת, מרגשת, עם חברה טובה. תוכנה של פגישה מעין זו כולל, כמובן, שיחה ערה ועדכונים חדשניים ומגוונים. במכולת משתרך לו תור ארוך משולל קו גמר. בשובה הביתה היא כבר זקוקה למנוחה קטנה בתוספת קפה לשחזור האנרגיה המנוצלת, ויציאה בת חמש דקות הופכת לשעה ועשר דקות... (לאחר הנחה).

ילד קטן, כי תוטל על שכמו שליחות לקנות שמן, ירוץ כאילה שלוחה וכחץ מקשת, יתייצב בתור ללא עיכוב וללא שיג ושיח עם הסובבים, וישוב עד מהרה עם שללו בידו. ביכולתו להביא תועלת מרובה ביותר!

בגובה העיניים

בבית סטנדרטי מותאם גובה הרהיטים לגובהם של ההורים. כך הכיור והשיש, התנור והמקרר ושאר המכשירים, וכך גם השולחן והכיסאות, הארונות והמיטות. כיצד, אם כן, מסתדרים ילדים, שקומתם נמוכה, בעולם המותאם לגובהם של מבוגרים, הכפול ויותר מקומתם של הילדים? כיצד חיים הילדים בעולם שכזה?

נערך פעם ניסיון מעניין: נטלו קבוצת מבוגרים בעלי קומה ממוצעת ושיכנו אותם בבית מיוחד שנבנה לפי אמות מידה של הפרשי הגובה בין ילדים ממוצעים למבוגרים ממוצעים. כך נבנה כל הריהוט ביחס ישיר לגובה ההבדל – וכל המכשירים השימושיים היו בגובה כפול מהרגיל, על מנת לבחון כיצד יתמודדו המבוגרים בצורה כזאת  והאם יצליחו להסתדר.

לפתע הפכו החיים השגרתיים הרגילים למסובכים להחריד. פעולה רגילה, שאדם אינו נותן עליה את הדעת, דוגמת מילוי כוס מים מהברז, הפכה למשימה לא פשוטה: גובה הכיור הצריך גרירת כסא ענק לצורך טיפוס כדי להגיע לכיור, ההעפלה לכיסא אף היא לא הייתה קלה, והשולחן היה בגובה שניים וחצי מטרים… מתגי החשמל הצריכו התמתחות למלא האורך. בקיצור, המשתתפים גילו כי חייהם של הילדים בבית אינם כה פשוטים.

 (לא פלא שילד מתעורר בלילה ורץ למיטת הוריו לספר כי ראה בסלון 'אריה'. השולחן הענק בחדר האפל יצר עליו רושם של יצור אימתני בעל ממדים מפלצתיים אשר ללא ספק חורש מזימות רוע כלפיו…)

ההורים גבוהי קומה מאד ביחס לילדיהם. הילד מגיע בקושי למותניהם וההוראות המופנות אליו נשמעות עבורו כ"פקודות מגבוה". ישנם ילדים קטנים שגובה קומתם מגיע רק עד לברכיים, ולפתע מנסרת בחלל, אי-שם בשחקים, בגובה ראשה של אמא, הקריאה: "משה! לך לישון!".

כיצד יחוש הילד שהמסר מופנה כלפיו? על כן יש להשתדל לדבר בגובה העיניים של הילד. הימנעו מלשגר (לצעוק) הוראות מהחדר השלישי. התקרבו, התכופפו אליו מעט, הביטו בעיניו, הזכירו את שמו בטון נעים לאוזן ואז העבירו את המסר.

עוד דברים נחוצים בסוגיית עזרת הילדים והמתבגרים כתבתי בהרחבה בפרק כ"ה בספר "מתי ישמעו ילדי בקולי?!". עיינו נא שם.

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים ומחבר הספרים "מתי ישמעו ילדי בקולי?" ו"שולחן השבת עם הילדים". לתגובות: 9999587bb@gmail.com