"לא התפללתי שנים על זיווג - כדי שמישהו יבחר בי כברירת מחדל"

זה מפחיד להישאר לבד, אבל זה עוד יותר מפחיד להיות בזוגיות שלא עושה לך מקום כי את לא למדת לעשות אותו לעצמך. איך עושים מקום לעצמי בתוך כל כך הרבה מקום שכבר ישנו? לוקחים את המושכות לידיים בדברים שאת יכולה, בדברים שיש לך בחירה בהם עדיין.

אומרים שבחיים זה הכל עניין של קומפוזיציה - או במילים אחרות, איפה את בוחרת להניח את 'התווים' של הסימפוניה שלך.

עוד שידוך שלא צלח מאחורייך, זהו. עכשיו את כבר ממש על הקצה - מה קורה כאן? איך זה יכול להיות ששוב זה לא הסתדר? ששוב עלו וצפו להן תהיות ומחשבות שגרמו לך להגיד את הלא? איך זה יכול להיות שאת כל כך בטוחה בעצמך כבר אחרי שיחת טלפון אחת, ומסוגלת לאחל יפה שלום עוד לפני שנפגשת?

כשאת מספרת את זה לחברה טובה, היא מיד נרתעת. "אבל אולי אם הייתם נפגשים זה היה אחרת", היא אומרת.

אולי. אבל אתם יודעים מה? לי נמאס לחיות על אולי, אני רוצה ללכת על וודאי.

אני רוצה ביטחון מלא. 

אני רוצה יציבות. 

אני רוצה לוודא שאני מקבלת לא פחות מכל אחת אחרת. 

אני רוצה להרגיש שאני מספיק שווה. 

ואני רוצה להיות מונחת, במקומי. 

לא התפללתי שנים על זיווג כדי להסתפק בשיריים

לא לאבד את המבט הרושף בעיניים, זה שמסמן לי את הדרך אליי. אם אאבד את נקודת האש הזו - מה יישאר לי בעצם? אם אלך כבויה אחרי מי ש'נשאר' ולא אחרי מי שאני רוצה באמת - למה אהפוך להיות?

אני מוכרחה להישאר נאמנה לעצמי, ולתחושה שגם בשבילי מחכה סוף טוב בסוף.

כי בינינו, לא התפללתי שנים על זיווג - בשביל שמישהו יבחר בי 'בדיעבד', רק משום שהוא סובל מרעב.

לא התפללתי שנים על זיווג כדי להסתפק בשיריים כמו מרתה בת בייתוס בשעתו, כשהרעב התגבר על נפשה והיא שכחה את המטעמים ומעדני המלכים שהוגשו על שולחנה בתקופה הטובה, והסכימה להתפשר על פת חרבה.

אני אוהבת חוקים וחוקיות.

החוקים עושים לי סדר בבלבול, סדר בבאלגן.

החוקים אומרים לי שאי אפשר שהכל יהיה תמיד במציאות של תהו וחוסר - חייבים להחזיר את המצב לקדמותו, ולהכניס קצת שמחה ודעת בלב. החוקים נותנים לי תקווה, מסמנים לי שביל ללכת לאורכו. 

ובגלל שאני יודעת שיש חוקיות בעולם הזה, אני ממשיכה לצעוד. 

יש לי נשמה מתפייטת, ואני יודעת שהחיים הם סימפוניה מלאה בתווים

אז אוקיי, נכון שהקומפוזיציה של התווים בחיי לא הכי ברורה כרגע. נדמה שאיבדתי את סי (SEE היכולת לראות את המציאות כפי שהיא) והמי (ME) משחק איתי במחבואים, אבל בינינו - בסוף תמיד מגיע הדו (מספר המעיד על זוגיות) שחותם את הכל. בסוף התווים יסתדרו מעצמם על הסימפוניה הזו, אתם תראו.

בסוף הכל יהיה נעים לאוזן, ואפילו כזה שהייתם מוכנים לשמוע (או לעבור) שוב ושוב - רק כדי להבין את הניואנסים שמביא איתו כל תו.

אני לא מלחינה גדולה, ומעולם לא אחזתי כינור בידי. אבל יש לי נשמה מתפייטת, ואני יודעת שהחיים הם סימפוניה מלאה בתווים. אחדים צורמים, אחדים מהנים. לפעמים הם בורחים רחוק ממך, ונדמה שמהאלתורים האלה כבר לא ייצא שום דבר, אבל בסופה של ההלחנה - כשאת סוף סוף מניחה את מקל המנצחים בצד, הם תמיד יתחברו זה לזה שוב.

בסופה של הדרך, תמיד יהיה להם משהו להגיד... אפילו אם זה משהו קטן. איזה הגייה בלתי מובנת.

יכול להיות שתעצרי להטות אוזנך, תבקשי לשמוע טוב יותר מה הם אומרים.

ויכול להיות שלא.

יכול להיות שכל מה שתרצי באותם רגעים הוא להמשיך הלאה בניגון המטפס, להעפיל איתו לתחנה הבאה, לתקווה הבאה. שם, את מייחלת לשמוע צליל קצת אחר שבוקע מהנשמה שלך. צליל מוכר שלא רק מחזיר לך נשימה אבודה שניטלה ממך מזמן, אלא גם משפיע עלייך נשימה חדשה וטובה.

משהו שלא היה שם קודם, הפרייה.

אז עברתי עוד שידוך, והניגון שלי נמשך. הוא לא נפסק ולא ייפסק אף פעם. 

 לא תמיד קל להמשיך, כשאת בעצם עוד לא מצאת את התו המדויק שלך

הצלילים שבתוכי מתרבים, ואני לומדת לאט להבדיל ביניהם. וחרש חרש, כמעט בלי לומר דבר, אני מוצאת את עצמי בוחרת ובוררת לי את הצלילים שאני מעדיפה לשמוע, ותולה אותם בזה אחר זה על הסימפונייה המתמשכת.

זה לא תמיד קל לבחור בין הצלילים, בין הצללים...

זה לא תמיד קל להמשיך כשאת בעצם עוד לא מצאת את התו המדויק שלך - זה שנוגן את הישועה המדויקת שהתפללת עליה שנים - זה לא קל לא להיעצר במקום שחשבת שאפשר כבר להיעצר בו. אבל זה המסע שלנו, ועל כל תו שמתגלה - עלינו לומר תודה.

התו הוא תמיד ההתחלה של הכל - משם מתגלגלות כל הישועות החוצה, לעולם הזה.

אז מה אכפת לך בינתיים להמשיך לנגן אותו? אוקיי, אז הוא לא שייך לאף צליל שאת מכירה בסולם שלך. אז נניח שהדו שינה צורתו לדה. אז מה? תגידי תודה, ואת תראי שיום אחד התו הזה ישנה את מהותו, ישנה את שירתו. כרגע התו - (מכוון על) דה. אז מה אם הוא שונה וחריג בין כל התווים שחשבת שהם הם יביאו אלייך את שיר הגאולה?!

אז יש תו אחד שהוא לא שייך, אבל אם הוא הגיע אלייך - תקבלי אותו. תעטפי אותו. תתבונני בו, ותודי עליו.

יום יבוא ותהיה לך סיבה טובה לחבק אותו בשתי ידיים, ולהודות לו על זה שהוא הגיע אל חייך והפך את הסימפוניה שלך ללא מושלמת שהיא עכשיו. מתוך חוסר שלימות קונים (בעמל ויזע) את השלימות הכי גדולה והכי מתוקה שיש, ובשביל זה כדאי לך להמשיך לנגן.

גם אם את לא מלחינה גדולה, ומעולם לא אחזת בכינור - הבכי והנור (אש) הם אלו שיסדרו כבר את התווים כולם בסדר הנכון. 

ליצירת קשר עם הכותבת אפשר לפנות במייל shira@htv.co.il