ידידיה מאיר שמח על בהירות שמסירה את המסכות

1. תמיד הסתכלתי קצת בתימהון על המרכזניקים האלה, שמכנים כל התרחשות שקורית בעולם "תהליך" או "בירור", גם אם מה שקרה הוא דבר איום ונורא.

מבחינתם, כל אירוע הוא בעצם תחנה בדרך אל הטוב המוחלט, אל התיקון, אפילו אם זה נראה הכי להפך. אבל השבוע באמת ראינו פה תהליך. היה לנו חתיכת בירור. והוא היה כזה נוקב עד שבאיזשהו שלב, לא נעים להודות, התחלתי אפילו ליהנות. למה? כי כל הזמן מדברים כאן על התקופה המבולבלת שאנחנו חיים בה, על ההסתרה שבתוך ההסתרה, על הדור הזה שאור וחושך משמשים בו בערבוביה, והנה לרגע אחד הכול התבהר. סוף סוף האופטיקאי שם לנו את המספר הנכון ואנחנו פתאום מתחילים לראות ברור. יש אור ויש חושך. יש טוב ויש רע. כבר אין ערבוביה.

תחשבו על זה: ביום חמישי בבוקר עוד גינינו את המשטרה שדפקה בחמש וחצי בבוקר על דלתו של הקונסרבטיבי החיפני המחתן. ככה לא מתנהגים, אמרנו. תבואו בשמונה. אבל הסיפור האמיתי הוא לא המשטרה, ולא החקירה, אלא המלחמה הכוללת של מיעוט קיצוני נגד קידושין כדת משה וישראל בפרט, ונגד דת משה בישראל בכלל: גירושין, כשרות, גיור, שבת, תפילין, מזוזות, נטלות ושאר תרי"ג.

אבל זה היה, כאמור, בחמישי בבוקר. בעידן הישן ההוא. בעידן הנקודתי. בימים מלאי התום שבהם הגבנו לכל אייטם לגופו. למה אתם עושים כותרת מהרב קלנר? המשפטים שערכתם לא מייצגים. ואין הדרה בכיכר רבין, זו רק מחיצה כדי שיוכלו לרקוד בצניעות. וזה לא בסדר שהעליבו אתיופי ביקבי ברקן, הנה, אנחנו מגנים. כך, כל יום כמעט, הדפנו את הסיפורים הקטנים האלה שהתקשורת פמפמה בכותרות ענק, חסרות פרופורציה, כשעוד לא ראינו את התמונה השלמה בבהירות. כשלא הבנו שנקודות האש הקטנות מתחברות לכתובת אש אחת גדולה.

ואז הגיעו אירועי תשעה באב תשע"ח והסירו את כל המסכות.

2. פעם אמרתי לקלמן ליבסקינד שאני מרחם עליו. כל שבוע הוא מתאכזב מהתקשורת, כותב ב"מעריב" מאמר ארוך ומוחץ, שבו הוא משכנע את עצמו ואת קוראיו בכישרון גדול, כמה התקשורת צבועה ומשקרת ואינטרסנטית. ואז, בשבוע שאחרי האכזבה הגדולה, מה קורה? התקשורת חוזרת למוטב? איפה. שוב מאמר, יותר ארוך, יותר מוחץ, עם דוגמאות יותר מקוממות של עוולות התקשורת. ובשבוע הבא? שוב אכזבה ומחץ, מחץ ואכזבה. אוי רבי קלמן, כמה פעמים אתה יכול להתאכזב? ואיך הלב שלך לא נשבר?

נדמה לי שהשבוע גם מי שנשארה לו, משום מה, עוד טיפת אמון בתקשורת, איבד אותה לגמרי נוכח הקמפיין שהיא עשתה. 25 שנים אחרי קמפיין אוסלו, 13 שנים (בדיוק) אחרי קמפיין ההתנתקות ו-7 שנים אחרי קמפיין המחאה החברתית, התקשורת הצליחה לשבור את השיאים של עצמה, ותאמינו לי שזה לא פשוט.

שימו לב איך זה התרחש מאחורי הקלעים. רק הבהרה: מה שתקראו עכשיו הוא לא קונספירציה ימנית הזויה, אלא חלק מכתבה ארוכה בעיתון "גלובס", שמסקרת את ההצלחה האדירה של הקמפיין. אנשים מתראיינים בשמם המלא, ברובם, ומספרים בגאווה על המהלך שעוד יילמד בפקולטות למדעי התעמולה. "הטיימינג לשביתה לא היה ברור", מספרת הכתבת ענת ביין-לובוביץ'. "לפני פחות משבועיים, כשברקע ההצבעה על חוק הפונדקאות והבג"ץ שצפוי להתקיים מחר, התקשרו חברי האגודה למספר חברות היי-טק כדי לבחון אם ילכו איתם במקרה של שביתה. התגובות לא היו נלהבות. רק ביום רביעי, כשהתברר כי ראש הממשלה הפיל את הצעת תיקון החוק, נשלפה תוכנית המגירה, והארגונים הודיעו מיד על שביתה ביום ראשון. הכעס נתן דחיפה אחרונה, ולצד הפעילות המאורגנת קמו התארגנויות ספונטניות של חברי קהילה. אחת החשובות בהן הייתה קבוצת וואטסאפ שהקימו מור שובבו, בעלי חברת יחסי הציבור ג'ינג'ר, שמשמש גם כיחצ"ן של חודש הגאווה בתל אביב; עידו רוזנבליט, פרסומאי ופעיל חברתי; עופר נוימן, הדובר של סתיו שפיר; והפרסומאי אלון מיכאלי מוליאן. הקבוצה כללה 80 אנשים משפיעים בתחומי התקשורת, הפרסום, ההיי-טק, הקולינריה, עיתונאים, יועצים – רובם חברי הקהילה שהחליטו לרתום כמה שיותר חברות במשק".

מור שובבו מספר לכתבת: "כשהבנתי שנתניהו הפיל את החוק, רעדתי מכעס והבנתי שאני הולך להילחם על החיים שלי... החלטתי שאני הולך לעשות שינוי במה שאני יכול. רצינו לקבל הצהרה מכל החברות לא רק על זה שהם לא מורידים כסף למי שייעדר מהעבודה, אלא שהם יוצאים בהצהרה פומבית שהם תומכים בקהילה הגאה. עידו דפק לעמית משיח (מנכ"ל מקאן) בדלת באמצע ישיבת הנהלה ואמר 'תצא בהצהרה'. משיח יצא בהצהרה, והוא ואנשי ההנהלה שלו הקימו חמ"ל ופנו בעצמם ללקוחות אחד אחד וביקשו שיצטרפו. אחריהם הצטרפו עוד משרדי פרסום. רוב החברות הסכימו. על מי שלא הסכים, הפעלנו לחץ מאסיבי באמצעות האנשים בקבוצה. התקשרנו למנכ"לים, לסמנ"כלים, לדוברים. אמרנו להם 'נדאג לעדכן בתקשורת שאתם לא איתנו'. היה מספר מצומצם של חברות שהיה צריך להילחם מולן בצורה הזאת. רוב החברות יישרו קו. מרגע שזה התחיל להתגלגל כדבר נכון – נולד מומנטום. חברות התחילו להתקשר אלינו וביקשו 'תכניסו אותנו לרשימה'. כשההסתדרות יצאה עם מכתב התמיכה, הבנתי שנפל דבר. הייתי עם דמעות בעיניים".

ועוד פסקה קטנה מהכתבה המדהימה: "הם ויתרו על החזות הנחמדה. 'לפעמים הם ממש איימו', אומר שלא לייחוס אחד מהמעורבים. 'גם עיתונאים התקשרו לאיים. והמנהלים חושבים: מה אני צריך להיות קורבן של אמבוש תקשורתי?'. כשהתברר כי חברי האגודה צריכים כסף כדי להקים במה ראויה, גויסו 60 אלף שקל בתוך חצי שעה. כשנוכחו שחברה כמו אל-על, שלא מעט מחבריה נמנים עם חברי הקהילה, לא ממהרת לנקוט עמדה רשמית – עלו מולם בפוסטים, נכנסו לקבוצת הדיילים, עד שהקבוצה נעתרה. במקביל חברי קבוצה בעלי מהלכים בתקשורת גייסו מדיה – זמן אוויר, באנרים, שילוט". סוף ציטוט.

3. אבל עם כל הכבוד למה שהתגלה השבוע על התקשורת בישראל ועל האנשים הקיצוניים שעומדים מאחוריה, אסור להסתפק בזה. נכון, תוך ימים ספורים עשינו כברת דרך מרשימה. כמי שעוקב בדאגה אחרי השיח המתדרדר, אפשר לומר בפירוש שנכתבו פה פתאום השבוע טקסטים מהצד הנכון, שלא היו נכתבים קודם. אנשים פחדו לדבר, ואני מבין אותם. משטרת מחשבות הרי תתקוף את מי שמעז לסטות מהקו ה"סובלני". אבל בעקבות הסרת המסכות, גם אצלנו אנשים התחילו לקבל קצת אומץ ולכתוב על הצביעות, על השקר הגדול, על הפגיעה בכבוד האישה בפונדקאות, על הפגיעה במעמד המשפחה, על חוסר האחריות כלפי נערים ונערות מבולבלים שניצבים מול שטיפת המוח הזאת (רשימה חלקית של אנשים שראויים לעיטור העוז על טקסטים אמיצים במיוחד שכתבו השבוע: בועז גולן, איתן זליגר, אמילי עמרוסי, גדעון דוקוב, שלמה פיוטרקובסקי, זאב קם, אלירן חיון, טלי פרקש, אריאל שנבל, גלית דיסטל-אטבריאן, עירית לינור, איתי אליצור והרב בני לאו. סתאאם).

אבל לא זכינו לכל הגילוי פנים הזה בשביל להמשיך לרטון על נבזות התקשורת - רק עם דוגמאות מוטרפות יותר ויותר. גם כשסדר היום יעבור לסערה נקודתית אחרת, צריך יהיה לזכור את מה שקרה בתשעה באב. לנצור לנגד עינינו את המסך המפוצל הזה ("מסך מפוצל", כדימוי, כן? במציאות המסך לא היה מפוצל. שידרו כאן אך ורק סיפור אחד, הסיפור של כיכר רבין). השבוע המציאות הציבה בפנינו בצורה הברורה ביותר, המוחשית ביותר, את שני הצדדים במערכה הכוללת, את שני הנרטיבים.

ושיהיה ברור: מחוללי הקמפיין המוצלח הזה הם מיעוט במדינת ישראל, אבל מיעוט שיש לו רוב מוחץ בתקשורת, שמנסה להשליט את תפיסת עולמו הליברלית-קיצונית על רוב העם - על הדתיים, על החרדים ועל המסורתיים. ולא רק את תפיסת עולמו הוא מנסה להכתיב אלא בעיקר את סדר יומו הוא כופה עלינו שוב ושוב. מישהו בדק מספרית לכמה אנשים בכלל נוגעת סוגיית הפונדקאות שהשתלטה ככה, שהושלטה ככה, על חיינו כאילו היא הבעיה הכי מרכזית בישראל? מדהים איך הקומץ הזה מצליח, שוב ושוב, לגרור את החברה הישראלית כולה לקונפליקטים קיצוניים, חלקם ביזאריים, כאילו הם הנושאים החשובים על סדר היום.

ואתה מראש מוצב בעמדת מגננה. אם העזת לומר שאתה מתנגד לפונדקאות לגברים (כמו ברוב מדינות העולם) מיד היית צריך להגיד ביושר אם זו גם דעתך לגבי פונדקאות לנשים, ואם גם לזה אתה מתנגד, מה תפיסת עולמך לגבי הורות משותפת ומה בעצם הפתרון שאתה מציע לבעיה. הלו? אפשר לדבר קודם על הדרום שבוער שלושה חודשים ולא פתח פה כמעט מהדורות? על הקשישים, הנכים, ניצולי השואה, האקטיביזם של בג"ץ, גולדין ושאול, החופש הגדול הארוך מדי, מזג האוויר הבלתי נסבל השבוע, וכל שאר הנושאים הבוערים הרבה יותר על סדר יומם של שמונה מיליון ישראלים?

4. אבל כאמור, אסור להסתפק באבחנות על צביעות התקשורת. החיים הם לא "תיק תקשורת". הצד השני יודע מה הוא רוצה, במה הוא מאמין, מה המטרות שלו. לקלקל עולם במלכות הליברליות. אנחנו יודעים? אנחנו סגורים על עצמנו? עם כל הכבוד לכותבים האמיצים שנתנו פה פייט, הגיע הזמן שנדבר על הדברים עצמם. לא על שמאל וימין. לא על תל אביב וירושלים. אלא על מה שממנו מתחיל הכול: האמונה בכך שיש בורא לעולם שנתן לנו, לכל הצדדים בכל הוויכוחים, תורת חיים שמלמדת אותנו איך צריך לחיות. מה אסור ומה מותר, מה הוא רע ומה ישר. אין מנוס. נצטרך להגיע לשם. לשורש הדברים שממנו נגזר הכול.

החיים על פי התורה הם פורמט בדוק ומנוסה שעובד למעלה מ-3,000 שנה, ולא נבהל ומשתנה לפי הסקר האחרון או לפי טרנד חולף שמגיע מקמפוס אמריקני. כן, גם בעולם שבו מקדשים את הרייטינג ואת הפופולריות, לא נשכתב את התורה שלנו בהתאם לפולטיקלי-קורט העונתי. גם אם הקמפיין של התקשורת היה מצליח עד כדי כך שהיו מגיעים לכיכר רבין השבוע מיליוני אנשים, וברחבת הכותל המערבי היו בתשעה באב לא עשרות אלפי אנשים אלא איש אחד, גם אם רחבת הכותל הייתה ריקה לגמרי, גם אם כל אבני הכותל היו נופלות, גם אם כל המשק הישראלי היה מקדיש את כל רווחיו, מתוך בחירה או תחת איומים, לקמפיין הזה - זה לא היה משנה את האמת. זאת התורה לא תהא מוחלפת. זאת השפיות לא תהא מוחלפת.

איך אני מחכה כבר שיגמר השבוע הזה ותבוא השבת, שבת נחמו, עם משה רבנו שינאם ויזכיר לנו כמדי שנה: "ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים... ושמרתם ועשיתם כי היא חוכמתם ובינתכם לעיני העמים... ושמרת את חוקיו ואת מצוותיו אשר אני מצווך היום, אשר ייטב לך ולבניך אחריך".

לתגובות:yedidyameir@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".