איה קרמרמן מבינה איך בוכים בכותל המערבי

עזרת נשים בכותל. פעם הרגשתי בה כמו נטע זר. כמו קוץ שנתקע ממזמן, כזה שכבר נעטף בשכבות עור, מכורבל כפנינה.

הרגשתי לא שייכת. הרגשתי שאני יודעת פחות מכל אישה אחרת שמסתובבת ברחבה כאילו זה ביתה השני. בורה. אני עדיין מרגישה בורה, אולי טיפהל'ה פחות. לקח לי זמן לרצות לחזור אליו, לדבר שם. היום אני והוא יותר מיודדים. אני מתארת לעצמי שזה כך כי אני זו שנפתחה, השתנתה, גדלה, התמתנה. הוא נשאר אותו הדבר כבר אלפי שנים. שקט. סופג.

לא פשוטה עזרת הנשים. היא שונה מעזרת הגברים, שם התפילות מתוקתקות, מחולקות למניינים. כל גבר ימצא שם את התפילה שמתאימה לו כמו סידור ליד. בכל רגע מתחיל מניין מול האבנים הקדושות, רק תבחר למי להתחבר. עזרת הנשים שונה לחלוטין. מי שמחפשת כאן תפילה מסודרת, מלאת שירים, עלולה התאכזב. אין כאן רב או אדמו"ר שיסחף אחריו, שינהל את העניינים. גם לא מי שידריך, שיחבר, שיגיד: בואי, בת שלי, ככה מחזיקים סידור. ככה אומרים תודה. כל אישה סגורה בתוך עצמה, מחוברת חיבור ישיר ופנימי מולו יתברך הפרטי שלה, שמתבונן בה כבת יחידה. גם אם ישבתי בין נשים אחרות, נראה כי הן היו בזמן ובמקום אחר.

הפעם, בעודי מגששת את דרכי, הפיזית והרוחנית, החלטתי פשוט לשבת. בלי למהר, בלי לפחד שאני עושה את הדבר הלא נכון. קבוצה גדולה של נשים הודיות עמדו על האבנים ובכו בכי תמרורים. קצת מאחור עמדו אם ובת סיניות, בלחיים ספוגות דמעות, נפעמות מהעוצמה. בצד קבוצת נשים יפניות, מהססות להתקרב ולגעת באבנים, שולחות כל פעם מישהי אחרת שתיגע לרגע. היו חסידות שבאו עם הילדים ואכלו תפוחים, כאילו זה מיקום הפיקניק האידיאלי. נשים שאפשר לראות שקבעו את מקומן בעזרה, נשים שישבו וגרסו תהילים באמונה שקטה, ובחורות בעלות תשובה מתרוממות לעולמות גבוהים מכל מילה בסידור. כולן הרגישו בבית.

תפסתי מקום מול האבנים. זהו, רק אני ואתה, התגעגעתי אליך. סליחה שלא דיברנו הרבה זמן, הייתי עסוקה. תודה שאתה סבלני אלי. אני מנסה לשוב אליו. הרי זה כל העניין, לשוב. עוד פעם ועוד פעם. אני נתקעת. קשה לי בכותל. לא יודעת אם אני אמורה להתפלל כמו נשים צדקניות מימים ימימה, כאלה שהסידור שלהן כבר מרופט כי הן לעולם לא מפסידות תפילה, או האם זה הזמן שלי לדבר אליו. אישי. צפוף. מהלב. "השם שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך". אולי את המילים האלה תיקנו חז"ל, אבל הן שלי. אם יש מילים שאליהן אני מתכוונת, ואלו הן: אוי ה', בבקשה תפתח את שפתי לתהילתך. תפתח את שפתי בשלום כשאני מדברת עם הילדים. תפתח את שפתי במתיקות כשאני בשיחה עם בעלי. תפתח אתה את שפתי כשאני עומדת ומדברת מול מאות נשים או מול אחת ששואלת. תפתח את שפתי שידברו את אשר על ליבי. תפתח אותן לשלום, לקירוב, להפיץ אור. את אורך. את תהילתך.

הלב שלה והלב שלי

לא חלפו דקות, ומשמאלי נעמדה אישה והתחילה לבכות. היא בכתה על מישהי חולה, מישהי אהובה שהיא מפחדת לאבד לפני שמשיח יגיע וירפא את כולן. אני מכירה את הבכי הזה. הוא היה שלי, על חברתי בת עליה השלום. הבכי שלה היה כל כך עמוק שלא רק האבנים ספגו את הדמעות, גם הלב שלי ספג אותן. עמדנו שתינו, בוכות בסנכרון.

באמצע תפילת שמונה עשרה הרגשתי שמישהי דוחפת אותי. השתדלתי לא לכעוס באמצע התפילה, אבל עוד שנייה היא מעיפה אותי, ואין לי מושג איך אני אמורה לנהוג. רק עברה לי בראש המחשבה שאם אמשיך לעמוד כמו מלאך עם רגל אחת, בסוף אנחת על הרצפה כמו מגדל קפלה לא מוצלח. איך שהיא נגעה באבנים, היא נפלה עליהן בכזאת יללה. הבנתי שהיא דחפה אותי בלית ברירה. היא פשוט לא יכלה להחזיק עוד לרגע קטן אחד את הצער שהיא אגרה בתוכה. היא ידעה שהאבנים יהיו כמו מפתח ללב ויורידו ממנה טון כאב. "בבקשה תשלח לי אהבה. בבקשה תשלח לי אהבה. השם, אני רוצה אהבה", שמעתי אותה ממלמלת, מתחננת. אלה היו המילים שלי. בול. אלה היו הדמעות שלי. במדויק. זו אני לפני 23 שנים, לפני שפגשתי את בעלי. גם אני בכיתי אז, לכרית. דיברתי למישהו שלא ידעתי עליו כלום, אבל דיברתי בכל זאת. והיא, עומדת לצידי. בוכה את שאני בכיתי, כמהה את שאני כמהתי. הלב שלה והלב שלי אחד הם. בלי שנכיר. בלי שנהיה מחוברות, הלב שלנו מדבר את אותה השפה.

עזרת הנשים היא לא כמו עזרת הגברים. לא סתם היא לא מאורגנת. לא סתם התפילות לא סדירות ומסודרות. כאן תפילה אחת לא דומה לאחותה, כמו שכל דמעה לא דומה לזו שאחריה. בסוף התפילה הקשבתי. תפילות של נשים אחרות חדרו אלי. נדהמתי. הכותל המשיך להתמלא והבכיות הפכו חזקות. הסיניות, היפניות, הנשים המבוגרות, הבחורות הצעירות, הצנועות והפחות, ההודיות והבחורה שלידי. נשים מכל העולם יודעות שהן הגיעו לביתו של המלך, של פותר המצוקות, של עונה התפילות. מדברות בשפות שונות את אותן מילים, רגשות ותחושות. כל אחת עולם שלם של דמעות. עולם ומלואו של אהבה. עולם שלם של כמיהה.

הגעתי להתחבר עם הכותל ביום שמסמל פירוד ומחלוקת, הרס וחורבן. גיליתי עזרה מלאת נשים שהלב שלהן רואה מעבר למציאות, שחי את העתיד לבוא. שמדבר חיבור, אחדות ואהבה. בזמן שכולנו ציינו את ט' באב, לב הנשים מלא באהבה, לב שחי את ט"ו באב כל השנה. ברוך שעשני כרצונו.

רוטב אבוקדו לסלט

אומנם האבוקדו יקר בתקופה זו, אבל כשטוחנים אותו הוא יוצר רוטב משחתי וקרמי שהולך נפלא עם סלטים חיים, שזו התקופה המדויקת להם. סלט חסה, סלט שורשים או אפילו סלט קצוץ רגיל. לפעמים הרוטב משנה את כל התמונה כשמדובר בסלט. תנסו עם הילדים.

חומרים:

1 אבוקדו בשל / 1.5 לימוני ליים סחוטים (אפשר להחליף בלימון אם צריך) / חצי כפית מלח / חצי כוס שמן זית / 2 כפיות חומץ תפוחים אורגני / 1 כפית דבש / חצי כוס מים / 2 שיני שום / רבע כוס כוסברה קצוצה / רבע כוס נענע קצוצה / לאוהבי החריף – חצי פלפל ירוק חריף

אופן ההכנה:

טוחנים את כל הרכיבים היטב בבלנדר ומתקנים טעמים / שומרים בכלי אטום במקרר עד יומיים.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".