למה יש לכם כל כך הרבה תלונות על האוכל שאני מכינה?

תמיד היה נדמה לי שהאוכל זה קרב אבוד... סיפרה לי חברה קרובה, הוא "לא מספיק" או "לא טעים" ו"למה תמיד אותו דבר?", "תסנני לי את המרק", "איכס, פטרוזיליה"....

ביני לבין עצמי תמיד תמהתי איך הילד התימני של השכנים אוכל סחוג חריף... היה נדמה לי שהילדים שלי מסוגלים מקסימום לפירה עם שניצל וקטשופ.
בקיצור, נושא האוכל לא הפסיק להעסיק אותי כאמא, והיה בשבילי תמרור אדום של כישלון אימהי.

ניסיתי, כמעט בכל ארוחה, לרצות את הילדים, אבל זו הייתה נראית תמיד משימה בלתי אפשרית.
בשעה אחת ועשרים הייתי נדרכת בחרדה: מי יצרח? מי לא ירצה לאכול? אלו חלופות אני יכולה להציע?
הייתי כל כך מיואשת, שפעם אפילו ניסיתי להכין עם הילדים טבלה בה כתבנו יחד מה יהיה התפריט השבועי (כל-כך פלורליסטי...).
למרבה הפלא – גם זה לא "עבד". אחרי שבועיים הילדים חזרו להתלונן...

יום אחד, סיפרה אותה חברה, החלטתי לעצור את המרוץ ו"לעשות חושבים".
ואז זה קפץ לי מול העיניים: רגשות אשם.
ולא סתם רגשות אשם. שכבות עבות ומאובקות של רגשות אשם ש"מנהלים" אותי ומערערים את הסמכות והביטחון שלי בבית.

החלטתי לשנות גישה לגמרי. להוציא את ייסורי המצפון מהתמונה ולנסות לבשל מה שאני חושבת שהכי נכון, בלי שום לחץ ו...גם לשבת ולאכול בנחת ובשמחה את המנה שלי.

באותו יום לא הסתכנתי בשום מאכל מיוחד, ובישלתי אפונה עם גזר ואורז.
החלטתי שאני לא הולכת להשתתף ב"חגיגת התלונות", ושאני לא פוחדת מהתגובות של אף אחד. אני אמא נהדרת, כך חזרתי ושיננתי לעצמי. אני מבשלת מצוין והאוכל שלי מזין, בריא וטעים.
 

מה קרה באותו צהריים?

הבת שלי ניגשה ראשונה לשולחן, ורטנה שהיא שונאת אורז... אחריה הופיעה השניה שבכתה בדמעות שליש ואמרה שהיא נורא רעבה אבל לא אוהבת מה שהכנתי.
"אז קחי לך תפוח", אמרתי בביטחון שהפתיע גם אותי, וישבתי לאכול בנחת ובהנאה מהצלחת שלי.
הפעם ירד לי האוכל בגרון כשהוא לעוס היטב (!) ואפילו נהניתי מכל נגיסה.

הילדים ישבו בפרצופים חמוצים, כל אחד בפינתו, אבל הגניבו מבטים משתאים למראה הלא-מוכר של אמא שיושבת ואוכלת בנחת במקום לכעוס, לנסות לפייס ולהציע חלופות, כמו בכל יום.

מה שקרה אחר-כך הדהים אותי לגמרי.
ראשונה קמה הגדולה, ישבה ליד השולחן, לקחה מהסיר אורז (כן, האורז שהיא שונאת) והתחילה לאכול. אחריה ניגשה השנייה, לקחה רק גזר ואפונה והתחילה בעצמה ללקט את הגזרים החוצה... העובדה היא שכולם ישבו בסופו של אותו צהריים-זכור-לטוב ליד השולחן.

לאט לאט השלתי עוד ועוד שכבות של רגשות אשם מאובקים ומיותרים, והתהליך שהתרחש בבית היה מקסים – הילדים התחילו לאכול דברים שהיו ממש "מוקצה": פשטידות, קציצות מתובלות, רוטב עגבניות עם בצל ושום (כן, כן), בטטות וקישואים, מרקים (עם כל הירקות) ועוד ועוד ועוד.

היום הילדים שלי אוכלים הכל, ממש הכל.
לפעמים, כשאנחנו מתארחים ואני שומעת ילדים מבקשים (או דורשים) את המרק בלי הגזר או בלי העוף או רק את המים או לא בכלל, ואת האימהות "המתחננות" לילדים שיאכלו – אני נזכרת בימים ההם ומחייכת...

דקלה יוספסברג היא מנחת הורים ויועצת בגישת שפר.

דקלה יוספסברג בסדנה "פשוט להיות אמא" תעזור לך לעשות שינוי בקשר עם הילדים, והכי חשוב - תחזיר לך את השמחה והכיף של להיות אמא. כרגע בהצעה מיוחדת! לפרטים הקליקי כאן.