במחשבה תחילה לפרשת עקב: הגאון הוריד את ראשו על הבמה ושקט עצור הושלך בבית המדרש

"אתה צריך עזרה?" שאל העובד המסור את הבוס רגע לפני שיצא מהמשרד. השעה הייתה מאוחרת והמזכיר כבר הלך. הבוס נראה לחוץ למדי.

"כן, טוב שאתה פה", נרגע הבוס. "אתה יודע איך מפעילים את זה?", הצביע על מגרסת הנייר.

"בוודאי", לוקח העובד את הדף ומכניס אותו למגרסה שבלעה את הדף בקלות בקולות רעב.

"מצוין", נהנה הבוס מהפשטות. "עכשיו אני צריך מזה עשרה עותקים"...

***

הרגע הנורא בו הוריד הקב"ה את משה מגדולתו, בעת שהיה בשמים למשך ארבעים יום, עקב נפילתם של ישראל בחטא העגל, מתואר בפרשתנו מפי משה לישראל: "ואפן וארד מן ההר וההר בוער באש ושני לוחות הברית על שתי ידי. וארא והנה חטאתם להשם אלוקיכם... ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם".

אלא שיש להבין: אם הלוחות היו כבר בידיו של משה, מה פשר המילים "ואתפוש בשני הלוחות"? הן הלוחות כבר בידיו.

מודעה שנתלתה בפתחו של בית המדרש בישרה לתלמידי החכמים שבעיירה שבעוד כמה ימים יימסר שיעור על ידי רבי ישראל סלנטר. במודעה הופיעו "מראי מקומות", סוגיות בגמרא שעליהן ייאמר השיעור. מראי המקומות נכתבים על מנת שהלומדים יוכלו להתכונן קודם השיעור ולהכיר את הסוגיות היטב. כך יבינו את השיעור בצורה טובה יותר.

באותם ימים הסתובב רבי ישראל בעיירות ובכפרים, מביא איתו בשורה לכל מבקש השם: לימוד המוסר. עם ישראל המלומד באנשים שניסו להכניס אליו שיטות חדשות ותכנים הרסניים, התרגל להתייחס לכל פעם כזו בחשד; מוטב להיות זהיר קצת יותר מדי מאשר זהיר קצת פחות מדי. אלא שדברים אלו מסורים בידי גדולי ישראל בלבד, הם היחידים שמוסמכים להכריע מה לקרב ומה לרחק.

לגודל הצער, מספר אברכים שיראת השמים שלהם מוטלת הייתה בספק, החליטו על דעת עצמם שרבי ישראל סלנטר מנסה במאמציו למען לימוד המוסר להחדיר שיטה זרה שמרחיקה את האדם מעבודת השם האמיתית, לכן שמו הללו לעצמם מטרה לפגוע בו ולביישו.

הלכו אברכים אלו, הורידו בחשאי את המודעה שבפתח בית המדרש וכתבו בה מראי מקומות שונים ללא כל קשר ביניהם. לדוגמה: את מסכת שבת החליפו במסכת תמורה, את דף כ"ג במסכת סוכה המירו בדף קנ"ח במסכת בבא בתרא, וכן הלאה.

לומדי בית המדרש ראו את המודעה החדשה ותהו. מאחר שלא ידעו שהמודעה הוחלפה וראו מראי מקומות ללא כל קשר הגיוני ביניהם, ניסו לנחש מי האורח שידרוש. יש רק שתי אפשרויות למראי המקומות הללו: או שהוא גאון מרעיש או חלילה תימהוני מבולבל...

הגיע היום המיועד, ורבי ישראל סלנטר ניגש אל הבמה. מולו הניח אחד האברכים את הדף שהיה בפתח בית המדרש. הנוכחים כולם חיכו במתח עצור שיפתח את פיו, והאברכים שהחליפו את המודעה המתינו שירד הרב בבושת פנים.

רבי ישראל סלנטר הוריד את ראשו על הבמה למשך שתי דקות...

בסיומן הוא הרים את ראשו ונשא פלפול חריף במשך שעה ארוכה, כשהוא מקשר בין כל מראי המקומות השגויים שהתנוססו על הדף. השומעים יצאו מכליהם מרוב התפעלות. כזו חריפות ובקיאות לקשר בין נושאים שאין ביניהם שום דבר משותף, בצורה כה עמוקה ובבקיאות מרעישה – טרם ראו מימיהם.

לימים סיפר רבי נפתלי אמסטרדם, תלמידו של רבי ישראל סלנטר, את המעשה וכשסיים הסביר: כלום סבורים אתם שהרבי היה צריך שתי דקות "לסדר" בראשו את הפלפול? לא ולא. מוחו מהיר היה כברק והוא לא נזקק ליותר משנייה. אלא שמשך שתי דקות עיין הרבי בנבכי לבו: האם אתה באמת מתכוון לכבוד שמים, שיראו שגם לומדי המוסר יודעים ללמוד היטב, או שאתה מתכוון להראות לכולם שאתה יודע ללמוד...

***

זהו המסר של משה רבינו לעם ישראל: הקב"ה הוריד אותי מהשמים בגלל העגל. ראיתי אתכם חוטאים. הלוחות היו בידי. אבל לא שברתי!

עצרתי. תפסתי את הלוחות. התבוננתי שנית במה שעלי לעשות.

רק אז, כשהייתי בטוח שזה הדבר הנכון, השלכתי אותם ארצה.

לפעמים, פעולה שנעשית בהיסח הדעת גורמת לגריסת המקור, ללא אפשרות ליצור עוד עותקים. חשיבה נוספת טרם עשיית מעשה גורלי, אפילו כשהכל ברור, מובילה את האדם להימנע מחרטות על פעולות שגויות ולקבל החלטה נכונה.