סיון רהב מאיר: עם ישראל - עם חכם ונבון

סליחה, אני יודעת שכבר התחילה פרשה חדשה, אבל משפט אחד תפס אותי בשבת בפרשה המקסימה שקראנו, ולדעתי צריך להתעכב עליו. משה רבנו ממש מתחנן בפנינו: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחוקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה". אולי שווה לקרוא את הפסוק כמה פעמים. מה בעצם משה רבנו מזכיר לנו? שהמורשת שלנו היא-היא חוכמתנו ובינתנו. זה עבד. אלפי שנים אכן היינו שם נרדף לחוכמה. העם היהודי היה עַם הספר, וגם עַם החסד. השבת והחגים, הצדקה והלימוד, התרבות והשפה – כל אלה יצרו חברה אוריינית, למדנית, מצטיינת, עדינה, רגישה. תשאלו בכל הגלויות – מתימן ועד פולין, מפרס ועד ספרד. שם בגלות היה ברור לנו מי אנחנו. האם הפסוק הזה הוא לא המשימה המרכזית שלנו, דווקא עכשיו כשאנחנו חוזרים לארצנו?

לצייר תורה

"שלום סיון, קוראים לי אלקנה אנקור, בן 12, ואני גר בעכו. אני רוצה לספר על משהו מיוחד שאני עושה לכבוד בר המצווה שלי. חשבתי וניסיתי כל מיני אפשרויות, מה אני יכול לקחת על עצמי לכבוד בר המצווה – לגמור את התנ"ך (התייאשתי באמצע), לגמור את שישה סדרי משנה (גם התייאשתי באמצע) ועוד הרבה דברים שהיו נראים לי קצת גדולים עלי. תמיד אמרו לי שאני יודע לצייר יפה. פעם אחת המורות בבית הספר שלי, 'נועם הרצוג', ראתה אותי מצייר, והציעה לי לצייר כל שבוע קומיקס לעלון בית הספר. ישר אימא שלי קפצה על הרעיון ואמרה שאני יכול לעשות את זה על פרשת השבוע. במילה אחת – התלהבתי. מאז כל שבוע אני מצייר קומיקס על פרשת השבוע (מדרש, פירוש רש"י מיוחד, או סיפור מהפרשה). אני מצרף את הקומיקס האחרון, על פרשת 'ואתחנן'. זה הפרויקט שלקחתי על עצמי לכבוד בר המצווה שלי ואני מתכנן בעזרת השם לסיים כך את חמשת חומשי תורה!".

מזל טוב, אלקנה. שתזכה ללמוד ולצייר הרבה תורה.

תפילה לאימא באוגוסט

חודש אב בעיצומו. וכך גם אוגוסט. חני וינרוט ז"ל כתבה טקסט שנדמה לי שאימהות וגם אבות רבים יזדהו איתו. היא קראה לו "תפילה לאימא באוגוסט":

"אני מבקשת להאמין שאין מקום אחר טוב או חשוב יותר שהייתי צריכה להיות בו ברגע הזה מלבד בחברת ילדי.

אני מבקשת לזכור שכל עיסוק או עניין, חשוב ככל שיהיה, סובל דיחוי למען הביחד הספציפי הזה.

אני מבקשת לשמוח בחברת ילדי, על הטרחנות, הדרשנות והאינפנטיליות שלהם.

אני שואפת להכיר בזמן אמת בערך של חוויות משותפות, גם מהסוג המתסכל.

אני מבקשת לזכור שהחום הבלתי נסבל הזה מבשיל אותנו כמו תירס וכמו מלון.

אני רוצה שרגלי יהיו כבדות וינעצו בקרקע כמו שורשים, שהנשימה תהיה בקצב אחיד, והעיניים יסתכלו קרוב.

שום דבר לא מספיק דחוף, כלום לא מספיק חשוב, ורק הזמן הזה בהווה ממלא את התודעה והקיום. וכל היתר יחכה".

לא רק תדלוק

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ" – זה המקור לברכת המזון, שמופיע בפרשת השבוע. כך כותב על הפסוק הזה אהרוני ברנשטיין: "אם במקום לחטוף ולטרוף נקשיב לסיפור שהאוכל מספר לנו, נשמע הרבה ויהיה לנו גם מה לומר. נוכחותו של אלוקים בתוך הצלחת עלולה להפתיע וגם לרגש. על המראות, הטעמים והריחות אנו מודים בברכה שלפני האכילה, כשהצלחת הצבעונית לפנינו והבטן מקרקרת. לאחר ששבענו, אנו מברכים על התזונה והאנרגיה להמשך היום. הבלימה הפתאומית הזו של ההסתערות על האוכל בברכה שלפני, מעניקה לנו כוח של גבורה. ולאחר האוכל, כשאנחנו רוצים כבר למהר הלאה אבל שוב עוצרים כדי לברך את ברכת המזון, אנחנו לומדים להתבונן לאחור, להוקיר ולהודות על הטובה. ברכת המזון מלמדת אותנו שדחיית סיפוקים – נותנת סיפוק, הופכת אותנו לבוגרים יותר. ברכת המזון מתייחסת אל המזון כגשר שמחבר בין אלוקים לביננו, והופכת את האכילה לחוויה עמוקה בהרבה מסתם תדלוק".

על אהבה ואמון

שוב ושוב אלוקים מביע את האהבה והאמון שלו בנו. השורש "אהב" מופיע בספר דברים יותר מאשר בכל ספר אחר בתורה. וממש על הנקודה הזו, נערה מ"הזולה של חצרוני" כתבה לי אתמול כך: "אני נמצאת הרבה ב'זולה', מקום במרכז ירושלים שהוא בית חם להרבה בני נוער שלא מוצאים את עצמם במקומות אחרים. בתשעה באב האחרון מנהל הזולה, הראל חצרוני, סיפר לנו על הימים שבהם הוא עצמו הסתובב פעם בחברת מכורים לסמים, קרוב לתחתית. יום אחד אימא שלו ירדה להוריד את הזבל ופגשה בדרך כמה שכנות. מהחלון של החדר שלו בבית הוא שמע את השיחה. הן אמרו לה: ראינו את הבן שלך עושה כך וכך, ראינו אותו מסתובב שם ושם... דברים נוראיים. אימא שלו התייצבה מולן, ובשיא הביטחון אמרה להן: 'הבן שלי צדיק גמור! אתן רואות רק את הדברים האלה כי אתן מסתכלות עליו ברמה החיצונית. בפנים הוא טוב ומתוק. הילדים שלכם עוד יבואו אליו לבקש ממנו עזרה'. חצרוני המשיך: שמעתי כמה אימא אוהבת אותי ובאיזו עוצמה היא מאמינה בי, וידעתי שעוד יש לי סיכוי. ואז, אחרי הסיפור, הוא הסתכל לשמיים בליל תשעה באב ואמר: אבינו שבשמיים,  אם אימא שלי מסוגלת לראות אותי עמוק בזבל ולהאמין באמונה שלמה שאני טוב, אתה ודאי מסתכל עלינו ככה! תסתכל על בני הנוער שיושבים פה. מתחת לכל הסמים והאלכוהול והבלבול, מתחת לכל המסכות והקליפות – הם טהורים ונפלאים. אתה הרי מאמין בעוצמות הנשמה של כל אחד פה. אחרי שהוא דיבר ישבנו שם עד ארבע לפנות בוקר. התמלאתי באמון בעצמי. מצאתי את עצמי מורידה דמעות על הטוב הגמור שקיים בי איפשהו, ומשום מה אני לא מצליחה לכוון אותו למקום הנכון. בשקט מלמלתי תפילה על כל העוצמות שלי שאותן השקעתי בחושך, וביקשתי שאדע לכוון אותן למקום של אמת".