הצעד השמיני בדרך לישועה שלי: פגישה עם הפחד שאוהב עוגות שוקולד של ילדות קטנות

מאז שהתחלתי לכתוב את הטורים הללו על שידוכים, אני מרגישה באמת טוב. אז נכון שיש רגעים שמתחשק לי לצעוק בקול גדול, לרוץ לדלת הסתרים ההיא שדמיינתי בילדותי או לכל הפחות להתחבא מתחת לשמיכה עד יעבור זעם - אבל הנה אני, עדיין נשארת. 

כבר לא ממש שלימה - פיסות-פיסות אני באה אליכם, מילים-מילים שאולי לעולם לא ייאמרו עוד מלבד עכשיו. 

היום כבר רציתי להתייאש סופית מהכל. 

אם הייתי ילדה קטנה ודאי הייתי נשכבת בפרישת ידיים ורגליים על הרצפה, ודומעת אל תוך הרצפות הקרות בשקט. כמו אז, כשמשהו נגע בי, הכאיב לי - ולא יכולתי להסביר מה בדיוק. כמו אז, כשמישהו גנב את הדבר הכי יקר לי, ונעלמו עקבותיו. ככה זה מרגיש בדיוק כשאת מחפשת כבר שנים מישהו שמוכר לנשמה שלך... 

"זה לא נורא אם לא הצלחת לאפות את עוגת השוקולד שלך", אני כמעט יכולה להרגיש את ליטוף ידה של אמי היקרה על שתי צמותיי הקלועות. "מחר תוכלי לעזור לי שוב, ואני בטוחה שזה יצליח".

כן אמא? אבל מה קורה בחיים האמיתיים, כשעוגת השוקולד שלך לא תופחת ומי שטועם ממנה מעווה פניו בגועל? מה קורה אמא אז, כשלא משנה כמה לב שמת בתוך העוגה הזו, כל מה שיצא ממנה הוא כלום אחד גדול שאחת דתו - להיזרק לפח?! מה עושים כשעוגת השוקולד היא בכלל לא שוקולד אמיתי, אלא תחליף זול ולא מוצלח, שאי אפשר להכין איתו דבר? שבקושי אפשר לצרוך אותו כשהוא גולמי?!

מה קורה כשהעיסה תופחת (ממחמאות) ואז נופלת פתאום בלי שום הודעה מוקדמת - כשכל מה שנותר מהר השוקולד הדמיוני הוא זעקה פנימית עמומה שמראה לך כמה נכשלת. כמה את לא טובה, כמה העוגה הזו לעולם לא תצליח לך?

אילו הייתי ילדה, הדמעות היו זולגות להן עכשיו בלי הכרה. הן הגיעו ועומדות יפה יפה בשער האישונים, מחכות לאישור הסופי שלי לצאת. 

הפחד אוהב עוגות שוקולד של ילדות קטנות, שמאמינות שהכל בחיים תמיד הולך בקלות

אבל אני כבר לא ילדה. 

כבר אסור לבכות על עוגת שוקולד שלא הצליחה - לא משנה כמה פעמים כבר ניסית לאפות אותה. 

ילדות גדולות לא בוכות על שטויות (האומנם?).

"אם את רוצה לגדול באמת, שירה, אז תתחילי להגיד תודה על אינספור הפעמים שהעוגה שלך נפלה כמו גם הפנים. תודה על אינספור הפעמים שזה לא הצליח, שרצת לחדר ורצית לבכות והרגשת שהנה זה בא - ובסוף הצלחת להתגבר. תודה על אינספור הפעמים שבהם החומרים התבלבלו לך, שמשהו סירב להתחבר ללב שלך. שמישהו סירב לטעום את התפילות שהושקעו בעיסה שלך. תודה. תודה על אינספור ניסיונות ריקניים שהושלכו לפח, תודה על אינספור אנשים שעברו על פני ה'עיסה' שלי ועיוו פניהם בגועל אחרי שטעמו ממנה. תודה על הזעקה הפנימית שיוצאת ממני עכשיו, דקה דקה כמו קילוח של גשם ביום חמסין - כמעט בלתי מורגשת, אך עדיין, נוכח. 

תודה על הכאב ההוא, הישן, שעלה פתאום ממרתפי הזיכרון - והעלה איתו ריח אחר של פגיעות. זה לא השתחרר, ואני לא יודעת איך לשחרר עכשיו - אז אני פשוט עוצמת עיניים ואומרת תודה. תודה על כל הכאבים שאין לי מושג איך לשחרר, תודה על כל ה'ילדות' שבי שמשוועות להכרה מחודשת, תודה על כל ה'פתאומים' האלה שנכנסים אל תוכי בחריקת בלמים ונעצרים כאילו כנופיית פשע הולכת לרדת מהם, ולהחריב בתוכי כל חלקה טובה שנבנתה מאז. 

תודה על היכולת לכתוב את מה שעובר עליי - חד כתער ומר כלענה ככל שיהיה. 

לפחות אני לומדת איך להתבונן בדברים מחדש, איך לסגל מבט קצת שונה על מה שהם הפכו להיות בתוכי, ועל מה שאני הפכתי להיות בתוכם. אם היה נדמה לי שהעיסות הקלוקלות ההן הושלכו לפח - הרי שטעות בידי. הן לא הושלכו לפח, הן הושלכו לפחד. וכל עיסה הזינה את הפחד יותר יותר... הפחד אוהב עוגות שוקולד של ילדות קטנות שמאמינות שהכל בחיים תמיד הולך בקלות, ולהכל יש טעם מתוק. 

הפחד אוהב עוגות שוקולד כאלה - גם אם הן עשויות מחומרים ממוחזרים. לו זה בכלל לא משנה ממה הן עשויות, כל עוד הלב של הילדה הקטנה נמצא 'בפנים'. 

כשהילדה הפנימית קוראת - לא תמיד את תוכלי לזהות מה כואב לה 

הפחד הוא דווקא חכם לא קטן אם הוא ידע לקחת את כל העוגות שוקולד הלא מוצלחות האלה, ולהפוך אותן לאחיזה חזקה בילדה הקטנה. עוגות השוקולד שלה הן בכלל לא העניין כאן - מה שמעניין כאן הוא שמעוגת שוקולד קטנה שלא הצליחה, הפחד הצליח להחדיר את עצמו יותר ויותר עמוק ללבה של הילדה. ומה הפלא בכלל שהיום, כשהיא כבר גדולה, היא לא יודעת להתמודד עם אותו הקול שלוחש באוזנה פחדים אחרים?! "מה יקרה אם הוא לא ירצה בי? מה יהיה אם גם הפעם זה לא יצליח בינינו? מה יקרה אם אישאר לבד? למה שום דבר לא מצליח לי? למה אני כזו לא יוצלחית? למה אי אפשר שעוגה אחת תצא לי נורמאלית?".

מזהה את הקול הזה?

ברכותיי. 

זה סימן שהילדה הפנימית שלך קוראת גם לך. היא רוצה שתשחררי בה איזה קול שנדם, איזה קול שפחד לצאת החוצה בקול - אז הוא יצא בשקט. הוא היה נוכח אבל פחד שישמעו. כי אם ישמעו הלא ישאלו, ואם ישאלו - מה היא תגיד? איך היא תדע להסביר את מה ש'הולך' לה עכשיו בלב? איך יהיו לה מילים לתאר את תחושת האכזבה מעצמה, את תחושת הכישלון הצורב?

הילדה הפנימית לא למדה להתגבר על הפחדים שלה, הם שם. בתוך הפח הגדול והתופח של עוגות השוקולד הלא מוצלחות. שם הן תופחות להן יופי... בלי שום אבקת אפייה. 

כשהילדה הפנימית קוראת - לא תמיד את תוכלי לזהות מה כואב לה. לא תמיד תהיה לך סבלנות לדבר איתה, או אומץ להישיר מבט אל עיניה ולבקש את סליחתה.

אני מרשה לך ללחוש לאוזנה את הסוד הגדול

אבל דבר אחד לפחות תעשי - תגידי תודה. תעשי לה מקום. תודי לה שהיא באה, תודי לה שהיא מספיק אמיצה להתגלות אלייך 'שיודעת הכל' - אפילו לאפות עוגות יותר קשות מעוגת שוקולד. תודי לה שיש לה מילים, שהיא לא שכחה לדבר. תודי לה שהיא מספיק אמיצה לדבר על הכאב של פעם, שהיא מספיק אמיצה לא 'להתבגר' ביחד איתך. להישאר ילדה נצחית שלא מפחדת לבכות בקול רם, ולא מפחדת להישכב על הרצפה בפישוק איברים ולתת לדמעות לצנוח אחת אחת אל הקור שמחבק אותה. את כל כולה. תודי לה על זה שהיא לא שכחה את הימים שלכן יחד, הימים שבהם חלמתן להיות משהו אחר. 

חלק מזה הצליח ותפח, וחלק נפל. 

תסבירי לה שהחיים הם בדיוק כמו עוגת השוקולד שלה, ואין שום הבדל: פעם זה מצליח, ופעם לא. פעם אנשים מלקקים את האצבעות, ופעם הם מעווים את פניהם בגועל ובורחים ל'טעמים' אחרים בנמצא. פעם הם מתגעגעים לפשטות של עוגת שוקולד, ועוזבים את כל הסיבוכים של המתכונים הארוכים והמייגעים שלא תמיד ערבים לחך. פעם הבצק עולה עד גדותיו מרוב שמחה וסיפוק, ופעם הוא נופל אפיים ארצה - בלי שום תקווה שייצא ממנו משהו. 

ולסיום, רגע לפני שאת עוזבת את ידה השברירית מתוך תפילה שיהיה לכן טוב יחד בעתיד - אני מרשה לך ללחוש לאוזנה את הסוד הגדול. את הסוד הנורא, שלא כל הילדים הצליחו להבין אותו - אבל מי שכן הצליח, אז הסוד תפח לו בפנים והפך לבצק הכי גדול בעולם, וכשהוא גדל, הבצק הזה גדל איתו. תלחשי לה לילדה שלך שאם לא מתייאשים, שאם מרימים את הספר מהרצפה (אחרי שזרקנו אותו בזעם) ומתחילים מההתחלה לשים את כל החומרים לפי הסדר בתוך הקערה, להדליק מחדש את התנור (הוא השמחה והתפילה והאמונה בטוב שלך ושל הקב"ה שלא יעזבך לעולם) ולתחוב את התבנית בשנית אל החום (החמימות של התפילות) - אז אין שום סיבה שזה לא יצליח. 

זה חייב להצליח. 

כל הילדים שניסו בלי להתייאש, הצליחו לבסוף. ונחשי מה? העוגה שלהם יצאה מושלמת. 

ליצירת קשר עם הכותבת אפשר לפנות במייל shira@htv.co.il