תאונות החלל הגדולות בהיסטוריה

סויז 1

החללית המאוישת הראשונה ששלחה ברית המועצות לחלל בשנת 1967 נקראה סויוז 1, והיא הייתה הראשונה בסדרת חלליות סויוז שפיתחו הרוסים. התכנון המקורי, כיאה לרוסים, היה גרנדיוזי ושאפתני. הרוסים תכננו לשגר את חללית סויוז 2 יום לאחר ששוגרה סויוז 1, ולהתרברב בשתי חלליות מאוישות שנמצאות בחלל בו זמנית. בפועל, בעקבות גשם חזק שפקד את מקום השיגור, השיגור לא התאפשר וסויוז 2 נשארה על הקרקע.

מאוחר יותר התברר שזו הייתה הקטנה שבבעיותיהם של הרוסים. מסתבר שזמן קצר לאחר שסויוז 1 שוגרה, כבר החלו הבעיות להופיע. הקוסמונאוט ולדימיר קומארוב דיווח על בעיות בהיגוי, ובמרכז הבקרה גילו כי אחד הלוחות הסולאריים לא נפתח וגרם למחסור בכוח למערכות החללית. 25 שעות מאוחר יותר, ניסתה החללית לחזור לכדור הארץ אך תקלה במצנח הבלימה צצה גם היא והמצנח לא נפתח. קומארוב ניסה לפתוח את מצנח הגיבוי, אך הסתבך עם המצנח הראשון שלא נותק כראוי בגלל תקלה גם כן. החללית, ששקלה יותר מ-6 טון, התרסקה, וגרמה למותו של קומארוב.

בניגוד לקוסמונאוטים רוסיים אחרים שמתו בדרך לחלל ומותם טויח, קומארוב היה בר מזל (אם אפשר לקרוא לזה מזל, כמובן) לאחר מותו. מותו לא טויח והוא נקבר בבית הקברות של חומת קרמלין יחד עם שאר גדולי האומה של רוסיה בתקופה הסובייטית.

אפולו 1

בדומה לסויוז 1 של הסובייטים, גם אפולו 1 הייתה החללית הראשונה בתוכנית אפולו האמריקאית. ובדיוק כמו סויוז 1 האומללה, גם סופה של אפולו 1 לא היה מזהיר. אפולו 1 הייתה החללית הראשונה שהתעתדה להמריא בשנת 1967 במסגרת תוכנית אפולו של נאס''א, אותה תוכנית גרנדיוזית אשר בשיאה נחתו האסטרונאוטים הראשונים על הירח. הציפיות משיגורה היו חסרות תקדים והאומה האמריקאית כולה עצרה את נשימתה, עד לסוף המר.

האסטרונאוטים וירג'יל "גאס" גריסום, אדוארד וייט ורוג'ר צ'אפי היו בני המזל שנבחרו מתוך מאות לאייש את החללית הראשונה, אלא שהם לבטח לא חלמו שלא יתקרבו אפילו לגעת בכוכבים. כבר כשנכנסו האסטרונאוטים לחללית הבחין גריסום בריח מוזר, אך בדיקות שנעשו לא העלו דבר. אף על פע שבפועל אזעקה הופעלה, אנשי בקרת הסביבה הניחו שמדובר בתנועות של הצוות ולא הסיקו שמדובר בזרם חמצן גבוה.

בשעת הספירה לאחור לקראת ההמראה הבחינו אנשי הצוות בתקלה נוספת, ובעקבות זאת נדחתה ההמראה בכ-51 דקות. תוך 4 שניות מהספירה לאחור נשמע צ'אפי אומר "אש, אני מריח אש", ומיד אחריו נשמע וויט צועק "אש! אש בתא הטייס!".

טכנאי החללית מיהרו אל תא הצוות, אך לפני שהגיעו, התא נפרץ ותמרות עשן סמיך ולהבות עלו ממנו. רבים חששו שהאש תצית את מערכת המילוט שבראש הרקטה, וזאת תצית את כל מודול השירות. חלק מן המחלצים נמלטו כדי לא להילכד באש, אך אחרים נשארו כדי לנסות להציל את האסטרונאוטים.

פתח התא היה מורכב משלוש דלתות. החיצונית בהן לא הייתה סגורה לחלוטין, עקב כבלים שחוברו דרכה לצורך הבדיקה. למרות זאת, היה צורך בכלי מיוחד כדי לפתוח אותה, אך עקב העשן הסמיך ב"חדר הלבן" הצמוד לרכב החלל מבחוץ, על מתקן השיגור, נדרשו מספר ניסיונות על ידי מספר אנשים כדי לפתוח דלת זו.

הדלת הפנימית נפתחה כלפי פנים. עקב הלחץ הגבוה יותר בתוך החללית, היה זה בלתי אפשרי לפתוח אותה מבלי להוריד את הלחץ. החום שיצרה האש העלה את הלחץ עוד יותר, וכך, לא הצליחו האסטרונאוטים לפתוח את הדלת, עד שנפרצה בעצמה. בניסיונם להגיע אל האסטרונאוטים, הטכנאים נהדפו מפני האש בזה אחר זה, אך בסופו של דבר הצליחו להגיע אליהם. אך זה היה מאוחר מדי, הם כבר היו מתים. כוחות הכיבוי הגיעו שלוש דקות לאחר פתיחת הצוהר, ורופאים הגיעו זמן קצר לאחריהם.

הבדיקות הרפואיות קבעו שהאסטרונאוטים מתו מהרעלת פחמן חד-חמצני, וכוויות כגורם תורם. האש כילתה 70% מחליפת החלל של גריסום, 20% מחליפת החלל של וייט ו־15% מחליפתו של צ'אפי. 27 אנשים נפגעו משאיפת עשן, שניים אושפזו.

ועדת החקירה עיכבה את המשך פרויקט אפולו לזמן ארוך, ורק לאחר חודשים ארוכים הודיעה נאס''א כי היא מחדשת את תוכניות החלל שלה.

סויוז 11

במהלך המרוץ לחלל שניהלו ארה''ב וברית המועצות בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה, הייתה זו ברית המועצות שזכתה בכבוד המפוקפק להיות אחראית למות האנשים הראשונים בחלל, אי פעם.

סויוז 11 הייתה החללית האחרונה מהדור הראשון של חלליות סויוז, אותן חלליות שהפכו לפרויקט הדגל של רוסיה במהלך המרוץ לחלל. היא המריאה מברית המועצות בשנת 1971 ועליה 3 קוסמונאוטים –  ולדיסלב וולקוב, ויקטור פצאייב וגיאורגי דוברובולסקי. ההמראה עבר בהצלחה והצוות הצליח להגיע לתחנת החלל שם שהה 25 ימים במהלכם ביצעו האסטרונאוטים סדרת ניסויים. אלא שבשלב חזרת החללית לכדור הארץ התגלתה תקלה באחד משסתומי האוויר שלה. השסתום הקטנטן, שקוטרו היה 1 מ"מ בלבד, נפתח והחל לשחרר אוויר מתוך החללית. הקוסמונאוטים הרוסיים החליטו להמשיך בביצוע הנחיתה כמתוכנן,  אך כשנפתחו דלתות החללית נמצאו גופותיהם לאחר שמתו מחנק, ולמעשה היה זה הטייס האוטומטי שהנחית את החללית בשלום. כתוצאה מאסון זה תוכננה מחדש חללית הסויוז, קיבולתה הוקטנה לשני קוסמונאוטים תוך שהמרווח המשופר מאפשר לבישת חליפת חלל בזמן ההמראה והנחיתה, על מנת למנוע הישנות של מקרה כזה.

שלושת ההרוגים הללו הם האנשים הראשונים שמתו בחלל, בעוד שבתאונות קודמות ההרוגים נספו על אדמת כדור הארץ.

אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר

האסון במעבורת החלל צ'לנג'ר זכור עד היום כאחד האסונות הגדולים ביותר בתולדות נאס"א, ללא ספק במידה רבה של צדק. התאונה במהלכה התרסקה הצ'לנג'ר בזמן השיגור, שודרה בזמן אמת באמצעות כלי התקשורת למיליוני צופים המומים ברחבי העולם.

 הצ'לנג'ר המריאה בינואר 1986 לאחר סיקור תקשורתי חסר תקדים, ועל סיפונה שבעה אנשים, ביניהם גם כריסטה מק'אוליף, שנבחרה בפרויקט לאומי מתוקשר מתוך יותר מעשרת אלפים מועמדים להיות המורה הראשונה בחלל. בזמן השיגור התאספו רבים כדי לצפות באירוע ההיסטורי שגם שודר בשידור ישיר למיליוני צופים, אך כבר אחרי 70 שניות מזמן ההמראה ניתן היה להבחין שמשהו לא כשורה. 3 שניות לאחר מכן התפוצצה המעבורת והתרסקה באוקיינוס האטלנטי. הסיבה להתרסקות הייתה אטם בטיל ההאצה שנפגם כתוצאה ממזג האוויר הקר שהיה באותו היום.

"צ'לנג'ר" היתה החללית הראשונה שהאמריקאים איבדו במהלך טיסה (אפולו 1, על שלושת טייסיה, עלתה באש בתשכ''ז -1967 במהלך אימון על כן השיגור), כך שעצם התאונה היכה בהלם את הציבור האמריקאי, שעד אז ראה בנאס"א ארגון טכנולוגי מוביל. בעקבות התאונה הושעו שיגורי מעבורות החלל כמעט לשלוש שנים. גם לאחר חידושם, קצב הטיסות פחת במחצית מלפני האסון.

אסון מעבורת החלל קולומביה

את אסון התרסקות הקולומביה אין הרבה ישראלים ששכחו, בעיקר בגלל האסטרונאוט הישראלי הראשון, אילן רמון.

בכ''ט שבט התשס''ג (1 בפברואר 2003), כשחזרה מעבורת החלל קולומביה לכדור הארץ לאחר שהייה של 16 ימים בחלל, היא התפרקה מעל שמי טקסס כשנכנסה לאטמוספרה, וכל חלקיה התפזרו מגובה של 60 קילומטר מהקרקע אל שטח גדול בטקסס ולואיזיאנה. צוותי חיפוש רבים אספו את השברים והחלקים במשך זמן רב, עד שנאספו לבסוף כ-84,000 חלקים החל מברגים ועד חלקים גדולים יותר. ככל הנראה התאונה קרתה בגלל חלק שהתפרק מהחללית ופגע בכנף השמאלית של המעבורת, ובכך פגע בשכבה שנועדה למנוע ממנה להתלקח.

לאחר האסון הונצחו ההרוגים בגבעות קולומביה במאדים, שם כל אחת מהגבעות נקראה על שם אחד מהאסטרונאוטים. בישראל הונצח אילן רמון במקומות רבים, ביניהם יישובים, בתי ספר, נמלי תעופה, פארקים ובניינים.

ולנטין בונדרנקו

הקוסמונאוט הרוסי ולנטין בונדרנקו כמעט ונעלם מדפי ההיסטוריה, בחוסר צדק מוחלט. יורי גגארין אמנם זכה לתהילת נצח כשהתפרסם בשנת 1961 כאדם הראשון בהיסטוריה ששהה בחלל. הוא הפך לגיבור לאומי בארצו ובעולם ומנהיגיה של ברית המועצות חככו ידיים בסיפוק כשהצליחו להקדים את ארה''ב במרוץ לחלל. אבל לפני יורי גגארין היה אדם אחר שכמעט ונגע בחלל, אדם שמותו טויח והוסתר אפילו מבני משפחתו, כדי לא להעפיל על ההישג המרשים של גגארין.

ולנטין בונדרנקו היה קוסמונאוט בקבוצת האימונים הראשונה שהתאמנה לקראת מסע לחלל, הוא היה טייס קרב מצטיין והקוסמונאוט הצעיר ביותר בקבוצה שלו. צפו לו עתיד מזהיר, שנגדע באחת כשמת בגיל 24 בתאונת אימונים מחרידה שנגרמה בשל רשלנות הצוות, זמן קצר לפני שנועד להישלח לחלל. בונדרנקו ביצע אימון שגרתי בתא ניסויי המדמה את התנאים בחללית, אבל בשל תקלה שנגרמה מרשלנות אחד העובדים, התלקחה מטלית ספוגה באלכוהול בתוך החדר שהיה מלא חמצן ולכדה את בונדרנקו בלהבות. הנוכחים בחוץ נחפזו לחלץ אותו, אבל בונדרנקו נכווה קשות ומת כעבור שמונה שעות מפצעיו.

לאחר התאונה, טייחו הסובייטים את כל העדויות לקיומו. רישומיו כקוסמונאוט נמחקו, תמונותיו לצד חבריו לאימונים רוטשו והממשל הסובייטי הכחיש שאי פעם היה קוסמונאוט כזה עד שנת 1980, אז פורסמו פרטים רשמיים אודותיו על ידי הממשל.

ויקטור פראת'ר

המקרה הכי מוזר ברשימה, הוא לבטח סיפורו של ויקטור פראת'ר האומלל. פראת'ר היה אחד מטייסי הניסוי שהפעילה ארה''ב בתחילת שנות ה-60 לצורך ניסויים המדמים את התנאים בחלל. בבוקר בו מת, ביצע פראת'ר עם טייס נוסף אחד מהניסויים הללו: השניים העפילו לגובה האטמוספירה באמצעות בלון תצפית כשהם עטויים בחליפות חלל, במטרה לבדוק את איכות החליפות.

הניסוי עבר ללא שום תקלות מיוחדות, והשניים צנחו עם הבלון בשלום למימי מפרץ מקסיקו, שם המתינו להם המסוקים שייקחו אותם בחזרה לבסיס. פראת'ר וחברו נאחזו בכבלים שהושלכו לעברם כדי שיוכלו לטפס למסוק, ואז קרה האסון.

פראת'ר החליק ומעד היישר לתוך המים. לרוע המזל, אף שהיה שחיין מצוין, חליפת החלל המסורבלת מנעה ממנו כל אפשרות לשחות וגררה אותו למעמקים. צוללנים שהוזעקו למקום ניסו לחלץ אותו, אך הגיעו מאוחר מידי ונאלצו לקבוע את מותו. לאחר מותו, זכה פראת'ר לקבל את אות "צלב הטיס" היוקרתי בשל "גבורה יוצאת דופן".