מרן מספר: רבי עקיבא ורחל - המעשה המופלא שמתפרס על עמוד שלם בגמרא

בתלמוד שלנו לפעמים דברי הלכה נאמרים במלה אחת, ברמז קל, פסקים רבים שאנו יודעים אותם, צריך להתייגע מאוד בגמרא כדי שנוכל להוציא אותם ממלה אחת מיותרת, ממש 'מזבין מילי בדינרי', כל מלה כאילו שוה מרגליות. והגמרא הקדישה עמוד שלם למעשה אחד היסטורי.

מהו המעשה?

רבי עקיבא בן יוסף, גדול חכמי התנאים בדורו, לא היה כמוהו עד שהגמרא אומרת עליו, לבו פתוח כאולם. היה בקי בשבע מאות סדרי משנה. היום יש לנו רק ששה סדרי משנה, מי שבקי בהם באמת ויודע אותם על בוריין נקרא שמו "גאון", והוא ידע שבע מאות, הכל בעל פה! היום הכל כתוב בספרים, אז עדיין לא נכתב התלמוד ורבי עקיבא ידע הכל, התורה היתה חקוקה על לוח לבו בלי להיעזר בשום ספר.

אביו יוסף היה גר צדק, והוא לא השכיל לתת חינוך לבנו. עד גיל ארבעים שנה לא ידע כלום מהתורה, אך היה אדם ישר, איש צנוע, איש טוב, אוהב להיטיב לבריות. הוא היה רועה צאן של עשיר מליונר גדול אחד בירושלים ששמו כלבא שבוע.

והטעם שנקרא "כלבא שבוע" הנראה שם מגונה, לפי שהיה נדיב לב מאוד והיתה לו בית אכסניא גדול, כל מי שהיה רוצה היה בא ואוכל חינם על חשבונו, מי שהיה נכנס רעב ככלב היה יוצא שבע, על כן קראו לו כך, והיה משביע אפילו אנשים פשוטים, לא רק תלמידי חכמים.

היתה לו בת יחידה צדקת וחסידה שמה רחל. רחל ראתה את רבי עקיבא שהיה סך הכל רועה צאן של אביה, ראתה את התנהגותו, את צניעותו שלא היה מרים אף פעם את עיניו להסתכל באחרים, תמיד היה שקט, 'עשיר שמח בחלקו', היא ראתה גם כן את כשרונותיו ואת שכלו הגאוני ותפיסתו הנפלאה, חשבה אני אצליח להוציא יקר מזולל, במקום שישאר עם הארץ, אולי אפשר לעודדו ללמוד תורה, הוא יוכל להיות הרועה של עם ישראל. אך לא העזה להוציא זאת בפיה.

כשהגיעה לפרק הנשואין התחיל אביה להביא לה בחורי חמד בעלי תורה, אביה היה מליונר, שאהב גם כן את התורה, ורצה חתן תלמיד חכם אברך. כל מי שבא לא רצתה להסתכל עליו, כמה שניסה לשאול אותה מדוע אינך רוצה אותו, זה עלוי גאון תלמיד חכם? לא רצתה לענות, היתה מוצאת על כל אחד עלילה, זה רזה כמו מקל, וזה שמן כמו פרה, זה קצר וזה ארוך...

- תגידי לי מה המגמה שלך? כל בחור שאביא לך תמצאי עליו עלילות?

- אומר לך את האמת, אני רוצה את עקיבא.

- עקיבא?! זה העם הארץ והבור, תתחתני אתו? השתגעת? בחורים הכי טובים רוצים את ידך ואת רוצה את העם הארץ הזה?!

מרוב כעסו נשבע, "אם תעשי את מגמתך ותקחי את עקיבא, אני מגרשך מביתי, ונודר נדר בשם ה' צבאות, לא אתן לך מחוט ועד שרוך נעל, שום פרוטה לא תקבלי ממני"!

היא שמעה את הדברים בהקשבה, אך לא הגיבה.

והנה כשהגיעה שעתה, לקחה את עקיבא לצד, אמרה לו: 'תראה, אני אהבתי אותך משום שיש לך כשרונות, לא רק בגלל שאתה צנוע ואדם טוב, יש הרבה אנשים טובים, אני רציתי דבר אחד - אם תכרות עמי ברית שתלך ללמוד תורה, יש את גדולי הדור, רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה, תשמע מהם תורה ותלמוד תורה כהוגן, אז אתן לך את ידי ואתעלם מכל הגזירות שאבי לא רוצה לתת לי כלום'.

כשהוא ראה דבר כזה הופתע ואמר: 'קטונתי, איני כדאי, אני בסך הכל רועה של אביך'.

- זה לא עסקך, תעשה ענוה על חשבונך, אך זה מנוי וגמור עמי, אם אתה מבטיח לי שבאמת תלך ללמוד תורה אז אתחתן עמך!

- בסדר מסכים, אני נשבע לך שאלך ללמוד תורה.

איפה ימצא בחורה כזו שעוזבת את אביה, את ממונו ואת הכל בשביל ללכת אצל רועה אחד, 'ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום' כמו רות? זה מראה איזה חיבה והערצה היתה לה אליו, כי באמת היו לו כשרונות גדולים.

הלכו תכף ומיד למועצה הדתית ונרשמו לנישואין, העמידו חופה ושבע ברכות עם מנין אנשים ונישאו. היא כבר היתה גדולה בוגרת, ומסכן לא היה לו פרנסה, כי כמובן אביה גירש אותם, 'גרש את האמה הזאת ואת בנה'... לא רצה לתת להם אפילו ככר לחם אחד. הכיר רבי עקיבא איזה מערה שהוא היה ישן בה בהיותו רועה, ושניהם היו ישנים במערה, לא היתה להם דירה ורהיטים, שום דבר.

היה שוטח לה כמה שקים של תבן והיתה ישנה עליהם, לא היה לו כסף לקנות מזרן. בבוקר היו שערותיה מלאים קש ותבן, והיא היתה בוכה 'למעצבה תשכבון', היתה רגילה לישן על מזרונים משובחים עם רקמה ומשי, ועכשיו 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא' היא ישנה על גבי קרקע.

כשהיו רוצים לבשל ולחמם את המערה, היה ר' עקיבא חוטב עצים מהיער, והעצים מעלים עשן 'עלה עשן באפו', לא כמו הגז שלנו, והיו השכנים צועקים עליו, אך מה היה לו לעשות, בעצים אלה הוא מבשל ומחמם את הבית ולומד לאורם.

יום אחד היתה בוכה על החיים הגשמיים שכל כך התדרדרה, בא אליהו הנביא נדמה לזקן ודפק על דלת המערה, אמר לרבי עקיבא, "אשתי הולכת ללדת ואני פוחד שלא תצטנן מחמת שהיא ישנה על גבי הקרקע, שמא יש לך שק של תבן שהיא תשכב עליו"?

- כן חביבי, יש לנו הרבה שקים של תבן. נתן לו שק אחד והלך לדרכו.

אחרי שיצא אמר לה, "את רואה, אנו יותר טובים מאחרים, יש לנו לפחות שקים של תבן, ולהם אפילו את זה אין".

אליהו הנביא עשה זאת בכוונה להרגיע אותה, ראה שהיא יושבת ובוכה ומצטערת. ובאמת קיבלה עליה את הכל באהבה.

לאחר שנה נולד להם בן קראו את שמו רבי יהושע, ורבי עקיבא הלך ללמוד תורה אצל רבי אליעזר הגדול ורבי יהושע, כפי שהתנו ביניהם. הוא היה עם הארץ לא ידע ללמוד מלה אחת, אך התמדתו היתה יוצאת מן הכלל, ערב ערב היה יושב וחוזר ומשנן את הדברים.

אבנים שחקו מים

בתחילה כמעט נואש, חשב, איך אני יכול ללמוד את כל התורה בגיל ארבעים שנה, האם מוחי יכול לקלוט בגיל כזה? והנה יום אחד הוא היה הולך במדבר והיתה אבן אחת שנוטפים עליה טיפות של מים והאבן היתה חלקה וישרה, לאחר חודש בא והנה יש באבן נקב מהמים שחדרו על האבן, 'אבנים שחקו מים'.

אמר, זה מוסר בשבילי, התורה נמשלה למים, גם אם מוחי אבן, התורה תוכל לנקוב אותו. זה המריץ אותו שיתן את כל מרצו ושקידתו בתורה. ולא היה נח רגע אחד אלא ניצל את כל כוחו לתורה 'יום ולילה לא ישבותו', וכשלא היה מבין דבר מה היה שואל וחוזר עד שמבין.

אחרי שתים עשרה שנה חזר לביתו עם שתים עשר אלף תלמידים, שכך היה התנאי בינו לבין רחל, והנה כשהוא מתקרב לביתו שמע שכנה אחת רעה אומרת לאשתו: "רחל, עם איזה בחור אכזר התחתנת! כבר שתים עשרה שנה לא ראה אותך, לא בא לבקר, אינו שולח מכתב, טוב עשה אביך שהדיר אותך מנכסיו". ענתה לה רחל, "אם היה שומע בקולי, היה נשאר עוד שתים עשרה שנה, כדי שיהיה חכם גדול בתורה". עד אז רבי עקיבא יהיה כבר זקן, בן ששים וארבע, אך לא היה אכפת לה. שמע כך רבי עקיבא, לא נכנס אפילו לומר שלום, שמא תתחרט, חזר כלעומת שבא והמשיך ללמוד וללמד עוד שתים עשרה שנה, עד שנעשה כמעיין המתגבר, פה מפיק מרגליות.

אחרי עשרים וארבע שנה שישב ולמד תורה חזר לביתו עם עשרים וארבעה אלף תלמידים, נעשה גדול הדור, אף אחד לא האמין שיהיו לו עשרים וארבעה אלף תלמידים.

שלא נהגו כבוד זה בזה

וכל תלמידים אלה מתו בשנה אחת בין פסח לפרוס עצרת [ל"ד בעומר], כיון שלא נהגו כבוד זה בזה. בחייהם לא היתה שכונה בלי רב, בכל ארבע אמות יש חכם, אך בעוונות עיניהם היתה צרה זה בזה, למה זה קיבל משרה של רב שכונה ואני לא, בכל פעם שהיו עושים מכרז על רב שכונה היו עשרים - שלשים רבנים מציעים את עצמם, ואחרי שהיה אחד נבחר היו השאר כועסים עליו, ונעשה ביניהם קנאה שנאה ותחרות, והמקובלים כותבים טעמים נוספים, עד שחרה אפו של הקב"ה בהם, כיון שנעשה ח"ו חילול ה', והיו האנשים אומרים תראו את החכמים האלה איך הם מתקוטטים, כולם ניגפו וכעת נעשה העולם שמם, 'כולם ספו תמו מן בלהות', בכל יום היו שבע מאות לויות של תלמידי חכמים אריות בתורה, כולם מתו באסכרה, שהיא כמין מחלה המתפתחת בגרון עד שנחנק. עד שבא רבי עקיבא ולימד חמשה חכמים בסוף חייו.

אני הוא!

וכשהוא חוזר, כלבא שבוע שמע שבא גאון אחד, עשו מודעות "צדיק בא לעיר, צאו לקבל את פניו, תנו כבוד לתורה", הוא היה מצטער רואה את בתו מסכנה צריכה לעבוד במשק בית כדי לפרנס את עצמה, אין לה מה לאכול, יש לה ילדים שעליה לטפל בהם ולהאכיל אותם, אך הוא נשבע שבועה ולא יכל להפירה, בכדי להתיר את השבועה צריך חכם מומחה שיעשה התרה, וכשהיה הולך לחכמים היו אומרים לו אתה נדרת בשם ה' אין מה לעשות, והיא נשארה מסכנה 'נודדת ללחם ואין'.

כשבא רבי עקיבא בן יוסף לא ידע כלבא שבוע שזה חתנו, שמע שבא אדם גדול עם תלמידים רבים, הלך תכף ומיד אצלו ביקש להפגש עמו, נכנס וסיפר לרבי עקיבא, "נשבעתי כך וכך, וצר לי מאוד בצרתה של בתי וברצוני לעשות התרה, הלכתי כבר לכמה חכמים ולא מצאו לי פתח להתיר את הנדר".

אמר לו: למה נשבעת?

- משום שהיה עם הארץ, לא ידע כלום. הבאתי לה בחורי חמד, והיא רצתה דוקא את העם-הארץ הזה.

- אם היה יודע פרק אחד של משניות היית נודר?

- תאמין לי, אפילו אם היה יודע פסוק אחד מהתורה, ואפילו רק "שמע ישראל", לא הייתי נודר.

אמר לו רבי עקיבא: אני הוא!

- אתה הוא?! עמד ונישקו על ראשו ונתן לו את כל נכסיו במתנה, ונתעשר רבי עקיבא עושר גדול, 'מאשפות ירים אביון'.

מצא לו פתח שעל דעת כן לא נשבע, הביא שלשה חכמים והתיר את נדרו.

עושרו של רבי עקיבא

לאחר מכן התעשר רבי עקיבא ממקום נוסף. כאשר נותנים לאדם גדולה משמים, נותנים "אחת על אחת"... הוא רצה לבנות בית מדרש ולא היה לו מספיק כסף. שמו היה נודע בשערים שהוא גדול הדור, והיתה מטרוניתא עשירה אחת אוהבת ישראל, אשת שר גדול ובעלת מעמד, והלך אליה רבי עקיבא, אמר לה אני זקוק לכסף והנני מבטיח לך שתוך שנה אחזיר לך את כל הכסף.

- כמה כסף אתה צריך?

- מאה אלף דולר.

הוציאה מאה אלף דולר ונתנה לו, אך אמרה תראה שלא לאחר להחזיר לי את התשלום, הקב"ה והים הזה יהיו עֲרֵבִים שתחזיר לי הכל.

לקח רבי עקיבא את הכסף, בנה בית מדרש גדול, הושיב בו תלמידי חכמים רבים ולמדו תורה.

כשהגיע היום שצריך להחזיר את הכסף, חלה רבי עקיבא ולא יכל לקום ממטתו. באה אותה אשה, עמדה על יד הים, ואמרה "רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שהלויתי לו כיון שֶׁאַתָּה וְהַיָּם הייתם עֲרֵבִים שרבי עקיבא יחזיר לי את כספי, והנני מחכה כל היום ועדיין הוא לא בא"!

באותו זמן ה' יתברך הכה בשגעון את בתו של קיסר אחד, לקחה תיבה מלאה זהב ותכשיטים וזרקה אותה לתוך הים, והלכה התיבה על גבי המים עד לרגליה של אותה גבירה, 'ותשלח את אמתה ותקחה'. היה בה יותר ממאה אלף דולר, היא עוד צריכה להחזיר עודף... שמחה, הנה העֲרֵבִים קיימו את הבטחתם.

לאחר שהבריא רבי עקיבא, לקח את הכסף בידו ובא להחזיר לה. אמרה לו, כבר הֶעֲרֵב החזיר לי את כל הכסף. קח את הכסף לעצמך, והתעשר עושר רב. וכמו שאמרנו, כשהקב"ה פותח לאדם את המזל, נוסף לו עושר על עושר, 'בתר עשיר אזלא עשירותא, בתר עניא אזלא עניותא'. בגמרא מובאים ששה דברים שמהם נתעשר רבי עקיבא, נתקיים בו המימרא 'כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר'!

אין לאדם לומר מהיכן יתפרנס בני, צריך ללמדו מקצוע, יש היום תלמידי חכמים מאושרים בחייהם, בעושר וכבוד, הקב"ה מקיים את הפסוק 'אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד', לכן אין לאדם לדאוג על כך, אלא ישים את כל מאווייו שבנו ילמד תורה.

ירושלים של זהב

ומרוב עושרו, עשה רבי עקיבא לרחל אשתו תכשיט מזהב, כמין כתר שירושלים מצוירת עליו, וכנזכר במשנה "עיר של שבת". ראתה כך אשתו של רבן גמליאל וקנאה בה, אמר לה בעלה רבן גמליאל, האם את עשית מה שרחל עשתה? היא היתה מוכרת את מחלפות שערותיה כדי שיהיה לה לחם לאכול!

הדברים לקוחים מתוך הספר "מעדני המלך". לרכישת הספר היכנסו להידברות שופס או הקליקו כאן