יוסי ורותי טורצקי: "יש דברים שהם הרבה מעבר לצבע"

אם גם לכם שחור ולבן נראים כניגודים שלעולם לא ייפגשו, כנראה שלא הכרתם מעולם את יוסי ורותי טורצקי – בני זוג נהדרים, שחיים בטוב ובנעימים יחד עם חמשת ילדיהם בחבל בנימין. כלפי חוץ הם נראים שונים לגמרי זה מזה – לא רק בצבע העור, אלא בכל המנטאליות, מאחר שיוסי מגיע ממשפחה אנגלית, ואילו רותי עלתה לארץ מאתיופיה. אך הנתונים האלו מבחינתם אינם משנים ולרגע אינם מהווים מחסום בחייהם המשותפים.

"בתקופה בה נפגשנו לראשונה", נזכר יוסי, "היינו בתחילה מלאים בחששות. שאלנו את עצמנו כל הזמן האם הקשר הזה יתאפשר והאם הוא בכלל הגיוני. לבסוף נפרדנו למשך תקופה מסוימת, אבל ההפסקה הזו רק גרמה לשנינו לחזק את ההבנה שכולנו כאן בארץ ישראל הגענו ממקומות שונים, אנו נמצאים פה בקיבוץ גלויות וזהו חלק מתהליך של גאולה. זה שאנו באים ממשפחות שלא מכירות, זו לא סיבה שלא להתחתן".

גם המשפחות עודדו אתכם לכך?

יוסי: "המשפחות הקרובות שלנו מאוד מכילות, והן קיבלו את זה ללא שום הערה. החששות העיקריים היו מהתגובות של המשפחה המורחבת, אבל בסופו של דבר הם למדו לקבל ולהכיל. לא הייתה להם ברירה..."

רותי: "האמת היא שגם לי לא זכורות תגובות חריגות מצד המשפחה, אבל לאחרונה כשהגעתי לאבא שלי וסיפרתי לו שאנו עומדים להוציא ספר על יהדות אתיופיה, הוא העיר בחיוך: 'ואני עוד זוכר שאמרתי לך לא להתחתן עם יוסי'. האמת היא שאני ממש לא זוכרת את זה. אבל כנראה שלא היינו מסוגלים לשמוע..."

יוסי טורצקי בשיר "נס אלוקי":

הרגע בו הפכה 'אנטטהון' לרותי

רותי היא אתיופית אמתית, מה שאומר שהיא נולדה באתיופיה ועלתה לארץ במבצע שלמה, בשנת 1991, כילדה בת שש. "האמת היא שאין לי בכלל זיכרונות מאתיופיה", היא מאכזבת, "גם אין לי שום תמונות משם, כי זה היה כפר ולא נהגו להצטלם. ברגע שאין לך תמונות ביד, אז גם אין שום דבר שעוזר לשחזר את הזיכרונות".

מה שרותי כן זוכרת זה את ימיה הראשונים כילדה בארץ. "מגן חובה אני זוכרת שהגננת סיפרה לפני חג פורים על כך שמתחפשים למרדכי היהודי, ואני לא הבנתי למה היא מתכוונת. חשבתי ש'מחפשים' את מרדכי... בהמשך, מכיתה א', אני זוכרת את היום שבו המורה החליטה על כך שקוראים לי 'רותי'. היא בעצם הייתה זו שנתנה לי את השם הזה. היא העמידה אותי ואת חברותיי הנוספות מאתיופיה בשורה והתחילה לקרוא לנו בשמות. היא אמרה: 'שרה, רבקה, רחל, לאה', ואז כשהגיעה אליי היא אמרה שוב 'שרה', ואז נעצרה, 'לא שרה כבר יש לנו, אז תהיי רותי, ומאז אני רותי".

רגע, ואיך קראו לך קודם לכן?

"השם המקורי שלי הוא אנטטהון, ונלווה אליו סיפור מעניין מאוד. סבתא שלי עלתה לארץ בשנות ה-80, מוקדם יותר מאתנו במהלך מבצע משה. היא השתייכה לקבוצה שעלתה רגלית לסודן ומשם המשיכה לישראל. ההורים שלי לא הצטרפו אליה, כי אבא שלי פחד מאוד, היו שמועות שהגיעו לאתיופיה על כך שיש אנשים שלא שורדים את המסע. ההליכה ברגל נעשתה בלב המדבר והיא הייתה קשה ביותר. היו שודדים שבזזו את האנשים, היו אנשים מבוגרים שנפצעו ותינוקות שנפטרו. גם סבא שלי נפטר בדרך ועוד שלושים אנשים מהמשפחה המורחבת שלי. למעשה, אין אף אחד מבני אתיופיה שעלה לארץ ולא נפטר לו מישהו. אנחנו נשארנו באתיופיה ובדיוק אז נולדתי. אמא קראה לי אנטטהון שהפירוש של זה הוא 'תהיה אמא'. היא הביעה בכך את המשאלה שעוד תזכה להיפגש עם אמא שלה שעלתה לארץ. אלא שבארץ לא הסתדרו עם השם הזה וכך הפכתי לרותי".

ואיך הרגשת כתלמידה בישראל?

"בשנים הראשונות הייתה תחושת ניכור וגם מעט נחיתות. הרגשתי שאני שונה, לא מספיק ישראלית כמו שאר חברותיי לכיתה. אבל משנה לשנה התחושה הזו פחתה וכשהגעתי לכיתות ו' ו-ז', כבר הרגשתי שיש לי כוח להוכיח את עצמי. אני זוכרת שבכיתה ו' קיבלתי את הציון הגבוה ביותר בלשון. המורה הכריזה אז מול כולן על כך שהציון הגבוה הוא שלי, והרגשתי לראשונה איך שאני מסוגלת. ברוך ה' בכיתות ז'-ח' כבר הייתי מצטיינת בכיתה. הרגשתי שאין לי שום תקרה שאני לא יכולה לפרוץ אותה ושאין שום דרך שחסומה בפניי".

"הגענו לירושלים, אך המסע לא הסתיים"

יוסי ורותי חיים יחד כבר למעלה מעשור. "אנו מרגישים שהחיים המשותפים שלנו הם לא רק בניין פרטי שזכינו להקים, אלא גם אמירה לעולם", מסביר יוסי, "אנחנו מוכיחים שמעבר לחיצוניות השונה, יש לנו הרבה דברים משותפים. סבא שלי למשל הגיע מאנגליה, אביו היה נצר למשפחה של רבנים בליטא והוא עצמו שימש כרב קהילה. גם לרותי יש גם סבא שהיה איש רוח בכפר באתיופיה. יצא לנו לא פעם לשוחח על כך והמסקנה הברורה שלנו היא שבסופו  של דבר שתי המשפחות שלנו כל כך שונות, אבל שתיהן שאפו לאורך כל הדרך לדבר אחד - להגיע לארץ הקודש, לירושלים, ובסופו של דבר אין הבדל בין ירושלים שרותי חונכה לכסוף אליה, לירושלים שאני שמעתי עליה, הרי מדובר באותה ירושלים. באותה עלייה לארץ ושאיפה לגאולה".

"ביהדות אתיופיה הסיפור של ירושלים הוא חזק מאוד", מעירה רותי, "כיום כשאני חושבת על כך אני קולטת עד כמה שהשאיפה העצומה הזו השפיעה על האנשים. כי זה הרי נשמע כל כך הזוי ובלתי אפשרי – שאנשים יעזבו את כל מה שיש להם ויצאו למסע של ימים ולילות במדבר, יסכנו את עצמם ואת המשפחה שלהם, והעיקר להגיע לירושלים. אין לי לכך שום הסבר הגיוני, מעבר לכך שפשוט חונכנו על הציפייה הזו. ירושלים הייתה אצלנו משהו נשגב שמחנכים עליו מגיל אפס וגדלים בציפייה להגיע אליו. זו הייתה משאלת חיים".

את חושבת שבסופו של דבר עולי אתיופיה מרוצים מכך שהגיעו לארץ?

"תראי, קודם כל זה מאוד לא פשוט, כי התלאות של הדרך משפיעות עד היום. יש לי בן דוד שאיבד את התינוק שלו, בן שנה, במהלך המסע לישראל. הוא הספיק להשתקם ויש לו משק חקלאי שהוא מגדל בו גידולים אתיופים והוא מצליח מאוד. יש לו אמונה חזקה, והוא התחזק דווקא מתוך השבר. אבל יש גם הרבה אנשים שנשברו. בהצגות שאני מעבירה עם יוסי על יהדות אתיופיה אנו אומרים תמיד: 'ברוך ה' הגענו לירושלים, אבל המסע לירושלים עוד לא הסתיים', כי השבר קיים עד היום. יוסי תמיד מחזק אותי ואומר לי שגם ביציאת מצרים היו בוודאי סיפורים קשים של אנשים שלא זכו להגיע לארץ ושל חוויות לא פשוטות, ולא את הכל אנחנו שומעים או מבינים. זהו מהלך גדול מאתנו. נשגב מאתנו.  

"אבל בפועל", היא מעירה, "אנו מרגישים איך שעצם העובדה שיהודי אתיופיה הגיעו לארץ וכך גם יהודי תימן, מוכיחה על כך שחזון אחרית הימים מתגשם כאן. כי הרי כתוב בנביאים שבאחרית הימים יתאחדו שבט אפרים ודן יחד עם יהודה וישראל. גם הרב עובדיה זצ"ל בפסקים שלו מייחס את יהודי אתיופיה לשבט דן. אז נכון, יש קשיים בדרך, לא תמיד מתייחסים אלינו בצורה יפה, יש לפעמים תחושה של ניכור, של גזענות, אבל קשיים הם חלק מהגאולה, לא?"

רותי מבקשת להדגיש: "אני חייבת לציין שלמרות שלפעמים מתגלים בחברה הישראלית כל מיני ביטויים של גזענות, הרוב המוחלט לגמרי אינו כזה. רוב האנשים מאוד מקבלים את העדה האתיופית, והתגובות הנקודתיות והגזעניות שיש לפעמים אינן מייצגות את כל החברה, לא הישראלית, לא החרדית ולא הדתית".

נס אלוקי

לפני מספר שנים הלחין יוסי שיר מיוחד בשם 'נס אלוקי' בו הוא שר על הקמת ביתו ועל ההתאחדות המיוחדת שהוא רואה בכך. "הקליפ הזה עלה ליוטיוב ותפס הרבה רייטינג", הוא מספר, "אני לא יודע להגדיר מה יש בו שריגש כל כך הרבה אנשים. אולי אלו התמונות של עולים שהגיעו מאתיופיה ומנשקים את אדמת הארץ, אולי אלו התמונות מהחתונה שלנו. כי לראות את סבתא שלי מאנגליה מתחבקת יחד עם סבתא של רותי מאתיופיה, זה באמת מרגש מאוד. אולי זה הכל יחד... אבל קיבלנו במשך השנים אלפי תגובות נרגשות מאוד, וזה גרם לנו להרגיש שהסיפור שלנו הוא באמת לא סיפור אישי ופרטי, אלא יש בו אמירה כל כך חזקה לכל הציבור.

"פתאום גם נפל לנו האסימון שכל מה שקורה במדינה שלנו זה משהו מדהים ועצמתי, משהו שאינו מובן מאליו בכלל. כי כולנו מגיעים ממקומות שונים כל כך, ובכל זאת מה שמחבר בינינו זו הקרבה והיהדות".

ובכל זאת, יש בוודאי מנהגים שונים, איך אתם מגשרים על פני הפערים?

"לומדים לחיות עם זה", הם משיבים יחד, "טועמים מכל העדות ומכל המנהגים, זה באמת לא כל כך מסובך".

ובנוגע לכך נזכר יוסי בסיפור מצחיק: "ההורים שלי הם אנגלים מתורבתים, ובאנגליה כמובן אוכלים אך ורק עם סכין ומזלג בצורה מנומסת ומכובדת. אך מה לעשות שאני אף פעם לא הסתדרתי עם הנימוסין האלו, וכשאבא היה רואה אותי כילד אוכל רק עם מזלג הוא היה נוזף בי בכל פעם מחדש. עד שבשלב מסוים הוא התייאש ורק אמר לי: 'חכה, חכה, יום יבוא ותתחתן, וכשתגיע להורים של אשתך בפעם הראשונה תהיה כל כך מבויש מזה'. ככה גדלתי כל החיים עם הידיעה שכאשר אתחתן אני עומד להתבייש קשות מול הוריה של אשתי. ובאמת הגיע הרגע ואחרי האירוסין הגעתי בפעם הראשונה לאכול אצל משפחתה של רותי, כשבליבי אני מהרהר כל הזמן בסכין ובמזלג, ופתאום הם מגישים את האינג'רה – מאכל אתיופי שנראה כמו פיתה לחה, מניחים אותו במרכז, ואוכלים עם ... הידיים! זה היה כל כך משעשע ומצחיק".

רותי: "גם אני הייתי צריכה להתרגל למנהגים שונים. אבל לי זה היה קל יותר, כי כל חיי גדלתי בתוך חברה מגוונת, אף פעם לא היו לי חברות רק מאתיופיה, תמיד הכרתי את כל המגוון הישראלי".

ההחלטה: ספר קומיקס

בימים אלו עובדים יוסי ורותי על כתיבת ספר קומיקס שמספר את סיפורה של יהדות אתיופיה. "בשנים האחרונות ילדיי החלו לשאול אותי שאלות על אתיופיה", מסבירה רותי, "בעיקר הבנות הגדולות שואלות אותי כל הזמן – מאיפה הגעתי ומה היה שם, הן מאוד רוצות לדעת על הזהות שלהן ועל מה שעבר עליי. אז החלטנו פשוט לכתוב על כך ספר".

יוסי מוסיף: "הספר הזה נולד מתוך צורך שראינו. שמנו לב לכך שיש הרבה סיפורים על גדולי ישראל באירופה וברוסיה, בארה"ב ובמרוקו, אבל אין בכלל סיפורים כאלו על אתיופיה. ודווקא באתיופיה היו כל כך הרבה אנשים גדולים שמהווים ממש מודל לחיקוי מבחינת מסירות נפש למצוות. מי שמכיר את העדה האתיופית מקרוב יודע עד כמה שהיא מאופיינת במסירות נפש בצורה משמעותית כל כך, בפרט בנושאי הלכות טהרה, שבת ושמירת כשרות. רותי ואני קראנו על כך המון והרגשנו שחייבים להעביר את הדברים האלו גם הלאה".

את הספר, כפי שהם מציינים, הם פותחים בסיפור על פרופ' יוסף יעקב הלוי שהגיע לכפר באתיופיה באמצע שנות המאה ה-19 וגילה קהילה שמקיימת אורח חיים יהודי. הוא מאוד הופתע מכך וגם התרגש, אלא שבתחילה הם לא קיבלו אותו ושאלו בחוסר הבנה: 'איך ייתכן שאתה יהודי? איך יכול להיות שיש יהודי לבן?' הם גם חשבו אותו למיסיונר, כי באותה תקופה המיסיון היה מאוד דומיננטי באתיופיה, והוא היה צריך להוכיח ידע בתורת משה כדי שיאמינו לו. אבל בפועל כך בעצם נוסד הקשר הראשוני בין הקהילה באתיופיה לקהילות בישראל".

רותי מציינת כי רבים נוטים לחשוב שכל העלייה שהייתה אי פעם מאתיופיה היא רק זו שמבצע משה ובמבצע שלמה, אבל האמת היא שהדברים התחילו עוד הרבה קודם.

"בספר אנו גם מביאים סיפורים מרתקים שקרו ליהודי אתיופיה עם הקיסר", מוסיף יוסי, "כמי שגדל על סיפורים חסידיים אני יכול לציין שזה ממש מזכיר לי את הסיפורים על העיירות באירופה, כי אלו נשמעים ממש כמו סיפורים בסגנון הזה, רק שבאתיופיה לא היה פריץ אלא קיסר, אבל גם שם היו התנצחויות עם כמרים, ויכוחים ורצון להרגו את היהודים. יש הרבה סיפורים על כך ואנו מביאים אותם בספר".

(איורים: אלחנן בן אורי)

ולמה החלטתם דווקא על קומיקס?

"כי אלו דברים שצריכים לראות, לא רק לקרוא", הם משיבים יחד, ואף מציינים כי מכיוון שעלות הספר היא כה גבוהה, הם פונים בימים אלו לציבור בבקשה לסייע במימון, דרך פרויקט ההד-סטארט: " פרויקט קומיקס יהדות אתיופיה".

"רצינו לגרום לילדים להזדהות ולחוש", מוסיף יוסי. ואילו רעייתו משלימה אותו: "מלבד הרצון לחשוף את הילדים להיסטוריה של יהודי אתיופיה, אנו מרגישים שספר כזה יכול להביא ממש גאווה לילדים ולנוער האתיופי, שברובם מן הסתם לא מכירים את הסיפורים האלו, בדיוק כמו שאני כילדה וכנערה לא הכרתי. זו הזדמנות לחשוף אותם לכך ולהוכיח להם שיש להם בהחלט במה להתגאות.

"בימים כאלו כשהפיתוי מהרחוב החילוני כל כך גובר, יש ערך עצום לכזה ספר שיעזור לילדים מהעדה האתיופית לחוש שגם להם יש עמוד שדרה, יש להם שורשים מספיק חזקים, הם יכולים להיות גאים בכך".