הבן של איה קרמרמן מתחיל ללמוד בישיבה, וזה מה שהיא מאחלת לו

אלול. פעם, כל מה שידעתי על אלול זה שבבואו אלינו, ריח סתיו עולה. אני יוצאת החוצה וזה לא מריח לי מדויק. עדיין נורא חם.

כשחזרנו בתשובה, פתאום אלול קיבל חשיבות חדשה. נופך אחר, לא של סתיו, אלא של הכנה. של תשובה. של יציאה לשדה, שם ה׳ מחכה לנו לשיחת אוהבים שהתגעגעו. אלול זה זמן של עבודה, של חרישה פנימית, לקראת התחדשות של שנה חדשה. אולי בעצם זה כן סוג של סתיו. אבל לא בדיוק כמו שנעמי שמר התכוונה. השנה, לאלול מתווספת משמעות נוספת. הגור שלי מתחיל ישיבה. אם הוא יקרא את הטור הזה (לא תמיד הוא קורא), יש סיכוי שהוא יתחרפן מזה שאני קוראת לו גור קבל עם ונייר עיתון. הוא כבר הגיע לגיל הזה שאני מפדחת אותו. לגיל הזה שהוא כבר גבוה ממני. חזק ממני. עם קול עמוק. לגיל הזה שאסור לאמא לנשק אותו בפומבי. או לקרוא לו גור. ת'אמת, אני מתענגת מכמה קל לפדח אותו. גיליתי שזה צ'ופר באימהות. אבל זה נושא לטור אחר. טוב. אז אני מתחילה שוב. הבכור שלי מתחיל ישיבה. לא קוראים לזה כיתה א'. אז שלום שיעור א'.

אז ילד שלי, גור-שגדל שלי, תלמיד-שיעור-א' שלי,

אני מאחלת לך שתהיה בטוח. בטוח במסלול שה' טווה בעולמו במיוחד לכבודך. בטוח שזה המקום המדויק לך. שהביטחון הזה יחלחל בתוכך וייתן לך שקט. שלווה, שממנה אפשר לפרוח. אני מאחלת לך חוויות. של חברים. של הווי. של קטעים. של צחוקים. של לימוד. של למצוא את התשובה לקושיה או לספק. של הסרת קליפות. אני מאחלת לך שתדע לנצל את הזמן הזה. אלו שנים של צמיחה, של גדילה, של העצמה. אלו שנים שאתה נטו עם עצמך. בלי מחויבות אחרת בחיים. רק מחויבות כלפי עצמך. להפוך את עצמך לטוב יותר. עמוק יותר. חזק יותר. אל תבזבז את הזמן הזה, אל תעשה שטויות. חבל על הזמן, הוא לא יחזור. תשקיע בעצמך, תגדל. תשריש שורשי קדושה. תהיה הפסל של החיים שלך בעולמו של ה'. אני מאחלת לך שכל מה שלימדו אותך בבית הספר – תשכח. תשכח מה שאמרו לך על איך צריך להתפלל, איך צריך להתנועע בתפילה, איך צריך לברך. איך צריך להתחבר. תשכח, לא כי אמרו לך, חלילה, משהו לא נכון או פסול. תשכח כי אמרו לך מה שהם יודעים. כי אמרו לך על החיבור שלהם עם ה'. תשכח, כי עכשיו אתה צריך להתחבר בעצמך. בלי שמישהו יגיד לך ככה כן או ככה לא. תשכח כי עכשיו הזמן שלך למצוא את ניגון המיוחד שלך מול אבא. כי עכשיו הזמן למצוא את התפילה שלך, לפתוח את הלב איך שרק אתה, במיוחדות שלך, יכול לפתוח אותו, ולא איך שאמרו לך.

מפגש געגועים בשדה

רגע. אני עוצרת. קוראת שוב את מה שאני מאחלת לבן שלי באלול הזה. ובעצם, זה מה שאני מאחלת לעצמי באלול הזה. לשכוח. את כל הרבנים שאי פעם הקשבתי להם, שרצו להראות לי כמה טוב ה' דרך העיניים שלהם. עיניים שרואות אחרת מהעיניים שלי. לשכוח את כל הצדיקות שאמרו לי איך צדיקה אמורה להתלבש. כמה פרקי תהילים אני אמורה לקרוא ביום, אם אני רוצה להיות צדיקה. אוי, כמה שאני רוצה. לשכוח את כל העצות שנתנו לי בחזרה בתשובה. לא כי חלילה אמרו משהו רע או פסול. לשכוח אותם, כדי למצוא את עצמי. נטו מול אבא. לצד אבא. יד ביד. פשוט ככה. בשדה. בשיחת אוהבים שהתגעגעו. לשכוח כדי להתחבר לעצמי, שמלכתחילה מחובר אליו, שיונק ממנו יתברך. בעצם זה מכתב לכבודי מאבא דואג. למה שהוא מאחל לי. לכולנו. לבוא אליו נקיים מתחפושות. ממלבושים. לבוא פשוטים. לגמרי. פשוט להגיע לשדה, להתחיל מהתחלה. ושהוא, בעוז הרך שלו, יחדש אותנו. ייתן לנו חיות לעוד שנה של תשובה. לעוד שנה של לעמוד בעול מצוותיו. להשקיע בעצמנו, לגדול, לפרוח. לא לבזבז זמן. כל מה שאני רוצה בשביל הבן שלי, אבא רוצה בשבילי. שאמצא את הקול שלי בעולמו. שאנגן את הניגון המיוחד של הלב שלי בעולם שהוא ברא לכבודי.

אז בן שלי, אני כותבת לשנינו. אנחנו מספיק גדולים בשביל לצאת לדרך חדשה. לך תפרח, ילד שלי. אושר שלי. גור שלי. לך תפרח, ישר לידיים של אבא. הוא מחכה לך בשדה.

להצלחת הלימודים לאילי בן אביגיל איה, יהונתן חיים בן אפרת, אהרון אלעזר בן סיון אסתר, ולשאר הגורים שהופכים לאריות קודש ביום ראשון הקרוב.

תפוחי אדמה בשום

כמו שיש לחם שום, אצלנו בבית יש תפוחי אדמה שום. המתכון הזה קל להכנה, אפשר לתת לילדים לחרוץ את תפוח האדמה כמו שחותכים "קיפודים" במנגו.

החומרים:

8 תפוחי אדמה לבנים

2 כפות שמן זית

1 כף מלח

לרוטב שום:

1 כוס פטרוזיליה קצוצה

4 שיני שום כתושות

1/4 כוס שמן זית

מלח

פלפל צ'ילי אדום קצוץ דק – לאוהבי החריף

אופן ההכנה:

חוצים את תפוחי האדמה לאורך, לקבלת חצאי תפוחי אדמה רחבים ושטוחים.

חורצים את החלק הפנימי בשתי וערב, כמו שחותכים מנגו. ככל שהחריצים יהיו צפופים יותר, כך ייכנס רוטב השום עמוק יותר.

מניחים נייר אפייה בתבנית תנור ומשמנים קלות.

מניחים את תפוחי האדמה עם החריצים כלפי מעלה, משמנים כל אחד בשמן, ובוזקים מעליו מלח.

אופים על תוכנית טורבו בחום גבוה יחסית (250-230 מעלות) עד שהם מתרככים ומזהיבים.

מערבבים את רכיבי הרוטב ושופכים אותם על תפוחי האדמה, בעודם חמים, מחוץ לתנור. אם אתם מתפתים להחזיר לתנור עם הרוטב - אל תשאירו אותם בפנים יותר משלוש דקות לכל היותר, כי שום שרוף זה מאוד לא טעים.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".