הרב יצחק יוסף לפרשת בראשית - הלכות בישול בשבת

בישול דאורייתא ודרבנן

א. בישול באש בשבת היא אחת מ-ט"ל מלאכות האסורות מהתורה. והוא הדין למבשל בתולדות האש כגון במים חמים בכלי ראשון, הרי זה אסור מהתורה, כדין המבשל באש ממש, וכמבואר בדברי הרמב"ם (פ"ט מהלכות שבת הלכה ב, ג): הנותן ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ונתגלגלה, חייב. שהמבשל בתולדות האוּר כמבשל באור עצמה. והמבשל בתולדות חמה פטור. וכבר כתב הרמב"ם (פ"א מהלכות שבת ה"ב, ג), שבכל מקום שהוא כותב "חייב" הרי זה אסור מהתורה וחייב כרת, ואם היו עדים והתראה חייב סקילה, ובשוגג חייב חטאת, ובמקום שכותב פטור איסורו מדברי סופרים. ולפי זה בישול בתולדות האור אסור מהתורה, ובישול בתולדות חמה אסור מדרבנן.

ראיות מהש"ס

ב. וכדברי הרמב"ם כן מפורש בגמרא מסכת שבת (לח:), על דברי המשנה שאין נותנים ביצה בצד המיחם שתתגלגל, כלומר שתתבשל קצת, וכן לא יפקיענה בסודרין, שלא ישבור ביצה על סודר חם. גלגל מאי? אמר רב יוסף חייב חטאת. מדובר שהמיחם אינו עומד על האש, כשם שהסודרין לא עומדים על האש, ומבואר שהמבשל בתולדות האור חייב. וכן מי ששובר ביצה על מכסה מנוע של מכונית, אם הוא חם מחום המנוע איסורו מהתורה כדין תולדות האור, ואם הוא חם מהשמש איסורו מדרבנן, שגזרו חכמים על תולדות האור אטו תולדות חמה.

וכן מבואר מדברי הגמרא (שבת לט.) שגזרו תולדות חמה אטו תולדות האור, ואילו תולדות האור היו אסורים מדרבנן, וכי היו גוזרים גזרה לגזרה?! ועל כרחך שתולדות האור אסורים מהתורה, ולכן גזרו על תולדות חמה.

דעת הירושלמי

ג. אבל בירושלמי מסכת שבת (פ"ג ה"ה) אמרו: איזהו בישול ברור, כל שהאור מהלך תחתיו. משמע שאינו עובר על מלאכת בישול דאורייתא בתולדות האור, אלא באש ממש, והוא הדין לתנור חשמלי ופלאטה חשמלית שיש בהם גופי חימום, המבשל בהם הרי זה כמבשל באש גמורה, אבל המבשל בתולדות האש אינו אסור מהתורה לדעת הירושלמי. וכן בירושלמי לא נאמר מה שאמרו בתלמוד בבלי הנ"ל: גלגל חייב חטאת, כי לדעת הירושלמי המבשל בתולדות האור איסורו מדרבנן. ולכן לא כתוב שגזרו על תולדות חמה אטו תולדות האור, כי אין לגזור גזרה לגזרה.

העתיקו אבל לא להלכה

ד. הרשב"א והר"ן (שבת מב.) והרמב"ן (ע"ז עד:) העתיקו דברי הירושלמי, שבישול ברור הוא שאוּר מהלך תחתיו. אבל אין כוונתם לפסוק כהירושלמי, שהרי העיקר כדעת הבבלי, שהמבשל בתולדות האור עובר על איסור מהתורה. ולכן אם יש סיר עם מים חמים שעמד על הפלאטה, אף על פי שכעת הוא על השיש, צריך ליזהר מאוד שלא להכניס בו דבר שאינו מבושל, ויש בזה איסור מהתורה.

מבושל כמאכל בן דרוסאי

ה. גם דבר שהתבשל קצת "כמאכל בן דרוסאי", כמאכלו של שודד שמבשל מעט ובורח, דורס ואוכל, יש אומרים שהוא חצי בישול, ויש אומרים שהוא שליש בישול, על כל פנים אין להכניסו לסיר עם מים חמים, כיון שגומר בזה את בישולו ואסור מהתורה, כך דעת הרמב"ם (פרק ט מהלכות שבת הלכה ג). אמנם דעת רש"י (שבת כ.) שאין איסור לגמור את בישולו כל שהיה מבושל כמאכל בן דרוסאי, כיון שנאכל כך בשעת הדחק. אבל הרי רש"י הוא פרשן ולא פסקן[1], ולכן מרן השלחן ערוך (סימן רנז סעיף ד) פסק כדעת הרמב"ם, לפיכך אם בערב שבת הניח שמיכות על תבשיל החמין שעל הפלאטה, כפי הדין שמותר להטמין בערב שבת בדבר שאינו מוסיף 'הַבַל' [חוֹם], לא 'הֶבֶל' שהרגו קין... אם הוציא את הבגדים בשבת, מותר להחזיר אותם, וכן מותר להוסיף עליהם, ואין הפרש אם הבגדים מצמר או לא, כי זה המשך הטמנה. ובתנאי שהתבשיל מבושל כל צרכו, כי אם אינו מבושל כל צרכו, הבגדים מזרזים את הבישול. מוכח מכאן שכל שאינו מבושל לגמרי, אפילו שהוא מבושל כמאכל בן דרוסאי, אסור לסיים את הבישול בשבת.

ובשתים יעופף

ו. הזכרנו כמה פעמים, עכשיו בלילות שבת של החורף מסיימים את הסעודה בשעה מוקדמת, ובפרט לאחר שמחזירים את השעון לשעון חורף, ולכן כדאי לקבוע חברותא שילמד עמו לאחר הסעודה. והנה לאחר שלמד כמה שעות, השעה מאוחרת 'ובשתים יעופף'... נעשה רעב, ורוצה לאכול קצת מהחמין, פותח את הסיר, בלי שאשתו מרגישה, היא ישנה... והנה הוא מרגיש שהתבשיל עדיין אינו מבושל לגמרי, אלא 80/90%, יזהר שלא להחזיר את הכיסוי של הקדרה, שהרי בזה הוא מזרז את הבישול, כי האדים נשארים בפנים והחום לא יוצא החוצה.

אחר אלף המחילות

ז. מבואר בדברי כמה מהראשונים, שכיסוי הקדרה הוא איסור בישול דאורייתא. כך מבואר בתוס' שבת (מח. ד"ה דזיתים). וכן כתב המאירי (שבת עג.). וכן מפורש גם בדברי רבינו עובדיה מברטנורא (מסכת שבת פ"ז משנה ב), שם הוא מפרש כל מלאכה ומלאכה מט"ל מלאכות, ובמלאכת מבשל הוא כותב שמכסה את הקדרה ועל ידי זה הוא גומר את הבישול. וכן כתבו עוד מהראשונים. וזה סותר – אחר אלף המחילות – את מה שכתב הרב אור לציון ח"ב (עמ' קסא), שכיסוי הקדרה הוא בישול בגרמא שאסור רק מדרבנן, וכמו שלמדו בגמרא שבת (קכ:) מהפסוק "לא תעשה כל מלאכה" הא גרמא שריא, ופירש הריטב"א שהוא אסור מדרבנן. אולם מדברי הראשונים מבואר שכיסוי הקדרה אינו בגדר גרמא, ואיסורו מהתורה.

לא המדרש העיקר אלא המעשה

ח. יש נפקא מינה בזה לענין דיעבד, כי יש להקל במעשה שבת באיסור דרבנן בשוגג. כגון מי שאשתו אופה בכל יום ששי חלות לכבוד שבת, שיש בזה מצוה חשובה, לתקן את החטא של עץ הדעת, קראנו בפרשה שהאשה נתנה לאדם הראשון לאכול מעץ הדעת, והביאה מיתה לעולם, והיה זה ביום ששי, ובהפרשת חלה בערב שבת היא מתקנת מה שאיבדה חלתו של עולם, ולכן אם אפשר טוב שהאשה תכין חלות לשבת, ואם יש קמח 1,560 גרם תקיים מצות הפרשת חלה בברכה, אלא שאין חובה לאפות חלות בבית בערב שבת, ואם לא מתאפשר לאשה מאיזו סבה, לא יכריח אותה בעלה לאפות חלות. וגם בדין זה יש דבר תמוה בספר אור לציון חלק ב' (עמ' שיב), שכותב שכל דין זה אינו שייך בזמננו, כי הטעם של אפיית חלות זהו משום כבוד שבת, שיהיה לחם מיוחד לשבת, אבל בזמננו שיש במאפיות חלות מיוחדות לשבת אין צורך לאפות בבית. ואחר אלף המחילות מכבוד תורתו, הרי יש טעם נוסף, כדי לקיים מצות הפרשת חלה בערב שבת. והנה בליל שבת הבעל שואל את אשתו: האם הפרשת חלה? והיא משיבה לו: שכחתי! לכתחילה צריך להפריש חלה מהעיסה, שנאמר "ראשית עריסותיכם", אבל בדיעבד אפשר להפריש חלה לאחר האפיה. קפץ הבעל ולקח חתיכה מהלחם ואמר "הרי זו חלה"[2]. האשה מעירה לו: מה עשית? אני השתתפתי בשיעור הלכה לנשים, לא די בדרשות לנשים, צריך לארגן להם גם שיעורי הלכה למעשה, 'לא המדרש העיקר אלא המעשה', ושם למדנו שאסור להפריש חלה בשבת, כמבואר במסכת ביצה (לו:) שאין מפרישים תרומות ומעשרות בשבת ויום טוב, והוא הדין שאין מפרישים חלה, משום מיחזי כמתקן. תיקון גמור הוא כאשר לוקח כלי מקולקל ומתקן אותו, אבל כאן לא נראה על הלחם שום קלקול, ולכן זה רק מיחזי כמתקן שאיסורו מדרבנן. ומכיון שעבר על איסור דרבנן בשוגג, בדיעבד מותר לאכול את החלות.

הפריש תרומות ומעשרות בשבת

ט. וכן אם אשתו הביאה לו פירות מהחצר, וסמך עליה שמפרישה תרומות ומעשרות, שהרי עד אחד נאמן באיסורים, שנאמר "וספרה לה", האשה נאמנת בכל ענין הטהרה ואין הבעל צריך לבדוק אחריה, והוא הדין בשאר עניני איסורים, וכמבואר בגיטין (ב:), ולכן סומך על אשתו בענין ניקור הגיד והחלב ושאר עניני כשרות המטבח. ובשבת אמרה לו שלא הפרישה תרומות ומעשרות, לקח פרי אחד ואמר עליו את הנוסח של הפרשת תרומות ומעשרות, ולאחר מכן נודע לו שאסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת, בדיעבד מותר לאכול את הפירות, כיון שעבר על איסור דרבנן בשוגג.

אש חדשה ביום טוב

י. והוא הדין לגבי מי שהדליק ביום טוב אש חדשה, או אור החשמל, אין הבדל בין מנורה רגילה לבין מנורת פלורוסנט, בשתיהן נדלקת אש גמורה, ולכן מי שנמצא בשבת בבית מלון, ואינו יכול להדליק נר שבת בחדרו, ידליק מנורת חשמל ויברך "להדליק נר של שבת", כי גם בפלורוסנט נדלק בתחילה אש, ויסודו מאש. וגם ביום טוב אסור להדליק מנורות אלו, ולכן מי שחשב שהלכה כדברי הרב טולידאנו[3] (בשו"ת ים הגדול סימן כו) והרב משאש (בשו"ת שמש ומגן ח"ב חאו"ח ס"ס ל) שהתירו להדליק חשמל ביום טוב, ואחר כך העיר לו מישהו שאסור להדליק חשמל ביום טוב, לא מחפשים בכל דבר מי שמיקל יותר ופוסקים כמוהו, צריך לקבל האמת ממי שאמרו. מכל מקום בדיעבד שהדליק, מותר ליהנות. וכן אם ביקש מחבירו שמעשן סיגריה להדליק ממנו את הסיגריה שלו, ובא והדליק לו את המצית, זה אסור כדין הדלקת אש חדשה, אבל בדיעבד מותר לו ליהנות מאש זו, כיון שעבר על איסור דרבנן. כך כתב הרב המגיד (פרק ד מהלכות יום טוב הלכה א).

מרן עשה מהפכה בהלכה

יא. כאמור, הדלקת מנורת חשמל ביום טוב איסורה מדרבנן, ונפקא מינה גם לגבי מוצאי יום טוב, למי שמקפיד להוציא את השבת כשיטת רבינו תם. מרן זצ"ל עשה מהפכה בענינים האלה, וכל הצבור שמעו לו, מלבד כמה עקשנים... לפני ששים שנה רבי עזרא שעיו – היה חלאבּי תקיף כמו כל החלאבּים... – בא לרבי עזרא עטיה וטען בפניו: תראה אלו מהפכות עושה מרן, פוסק לרבים כשיטת רבינו תם, והלוא המנהג כשיטת הגאונים, ומגיעים על ידי זה לחילול שבת בכניסת השבת כשיטת רבינו תם, רבי עזרא עטיה אמר לו: אני אדבר אתו. לא מיהר לחתום על מכתב מחאה... כשהגיע מרן לפניו, הסביר לו מרן: בודאי שהלכה כשיטת הגאונים, שכן המנהג בארץ ישראל מאות שנים, מי יעלה בדעתו לנסוע או להדליק אש או חשמל לאחר השקיעה חס ושלום?! אני מדבר רק לגבי מוצאי שבת ויום הכפורים שישתדלו להוציא כרבינו תם. בקיץ זה יותר קשה, אבל לפום צערא אגרא, גם בחורף נקבל שכר, אבל לא כמו בקיץ... בשעון חורף כל אחד יכול להוציא שבת כרבינו תם. יש מעל שלשים ראשונים שסוברים כרבינו תם, וגם מרן (סימן רסא סעיף ב) פסק כרבינו תם, ואיך לא נחוש לו?! בישיבת פורת יוסף היו נוהגים במוצאי כפור לעשות הבדלה 25 דקות אחרי השקיעה, והיו מחלקים אבטיח. מרן טען: מדוע להקל, מי שחלש שיקל כפי הדין, אבל הבריאים יכולים להמתין לזמן רבינו תם. רבי עזרא עטיה אמר למרן: אני גם אוכל אבטיח כיון שאני חלש, אבל מי שיכול, שישמור זמן רבינו תם. לא כולם זכו להכיר את רבי עזרא עטיה, אנחנו זכינו להכיר אותו טוב, הוא היה חלש ביותר, ולכן לא יכל להחמיר כמו רבינו תם. וב"ה היום כמעט כל הצבור החרד לדבר ה' מוציא שבת לפי זמן רבינו תם.

הרב שלום משאש (בשו"ת שמש ומגן ח"א סי' ה) טען ששיטת רבינו תם היא נגד המציאות, שהרי רואים חצי שעה לאחר השקיעה שהחושך יכסה ארץ, ולכן רצה לומר שרבינו תם דיבר על צרפת, שם הלילה מאחר הרבה. אבל יש תשובה ניצחת לדבריו, גם ביביע אומר (ח"ז חאו"ח סימן מא בהערה) הביא כמה תשובות על דבריו. אבל יש תשובה מפרשת השבוע, כל אחד יפתח בפירוש האבן עזרא על הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי" (פרק א פסוק יח), שלאחר שקיעת החמה כשעה ושליש יהיה לילה, כיון שיש עדיין אור בעבים, כלומר כשיטת רבינו תם. וזה אף על פי שהאבן עזרא הגיע למצרים, ושם זמני השקיעה הם כמו בארץ. מי שנוסע במטוס מעל העננים, יכול להבחין איך שלמטה יש כבר חושך, אבל בעננים עדיין יש אור. וכך משמע גם מתוספות רי"ד במסכת שבת (לד:)[4]. ואף על פי שאמרו בגמרא (שבת לה:) שאם נראים שלשה כוכבים בינונים זהו לילה, אבל אנחנו לא בקיאים מה זה "בינונים". והלוא גם החיד"א ורבי חיים אבולעפיה שהיו בארץ ישראל החמירו כשיטת רבינו תם.

על כל פנים במוצאי שבת יש להחמיר כרבינו תם במלאכות דאורייתא, אבל באיסורי דרבנן יש להקל לאחר 20 דקות מהשקיעה, אין צורך להחמיר יותר, ולכן במוצאי יום טוב יכול לנסוע באוטו או להדליק מנורות חשמל לאחר צאת החג כשיטת הגאונים, עשרים דקות לאחר השקיעה, כיון שהדלקת מנורת חשמל ביום טוב אסורה מדרבנן.

מרן עיגל

יב. תינוק שנולד 20 דקות לאחר השקיעה, מלים אותו כדין מי שנולד בלילה, ובזה אין לנהוג כרבינו תם. היה אחד שפנה אלי ללשכה, ושאל: נולד לו בן בליל שבת 19 דקות בדיוק לאחר השקיעה, מתי ימול אותו? אמרתי לו: אל תפחד, תמול בשבת. הוא שאל: הרי ביביע אומר (ח"ז חאו"ח סימן מא) כתב 20 דקות? אמרתי לו: תלמד בעיון את כל התשובה בפנים, ותבין שהרב שם 'עיגל' לעשרים דקות, אבל גם 19 דקות זה לילה ודאי. ולכן צריך הבעל להשגיח כאשר אשתו נכנסת ללדת, שידע מתי בדיוק רגע הלידה.

אנחנו מגינים על כבוד האור לציון

יג. בכל דין בהלכות שבת יברר אם האיסור מהתורה או מדרבנן, ונפקא מינה לדיעבד. וכאמור, כיסוי הקדרה בשבת איסורו מהתורה כדברי הראשונים, ולא כהאור לציון. אנחנו אהבנו וחבבנו את הרב אור לציון, אבל כאן המחלוקת היא לשם שמים כדרכה של תורה. אני בכלל מסופק אם הוא כתב דין זה בעצמו, כי יש כמה תלמידים שערכו את הספר ואולי כתבו מדעתם, מה גם שבסוף ימיו של הרב אור לציון דיבורו לא היה ברור. שהרי לא יתכן שיחדש סברא מדעתו נגד הראשונים, וכי לא ראה את התוס' ושאר הראשונים בסוגיא?! אנחנו באים להגן על כבודו של האור לציון, ואומרים שאלו דברי התלמידים, "תלמיד טועה ברבו תולה". היה תלמיד אחד שערך את האור לציון והשתמש הרבה בילקוט יוסף לקחת ממנו מקורות, עד שהילקוט יוסף שלו התבלה מרוב שימוש... שאל אותו אחד הרואים: מדוע לא תזכירו גם יביע אומר וילקוט יוסף, הרי אתם משתמשים בהם הרבה? השיב לו: אתה צודק, אבל אלו שמעלי לא מרשים לי...

היחודיות במלאכת בישול

יד. טעם הדבר שכיסוי הקדרה אינו נחשב כגרמא, בשונה מכל המלאכות, כי שאר המלאכות נעשות בדרך כלל בעשיה ישירה ולא בגרמא, ואם עושה בדרך גרמא אינו אסור מהתורה. אבל מלאכת מבשל בדרך כלל היא בגרמא, שהרי התבשיל לא מתבשל מיד בהנחת הקדרה על האש, אלא לאחר זמן, ואף על פי כן אסור מהתורה, ולכן גם כיסוי הקדרה הוא בישול גמור, ועובר איסור מהתורה. ומשום כך כתבו כל הראשונים הנ"ל שאם כיסה את התבשיל חייב משום מבשל, ולא ראינו מי מהראשונים שחלק על זה.

העושה כדעת מרן עושה כפוסקים רבים

טו. הדור הצעיר צריך לשמוע לדעת מרן זצ"ל, ידע כל אחד, שמי שעושה כדעת מרן זצ"ל, עושה כעשרות פוסקים, כשם שאמרו על מרן הבית יוסף, שמי שעושה כדעתו עושה כמאתים רבנים, כך מי שעושה כדעת מרן זצ"ל. אמנם לא כמאתים, אבל כפוסקים רבים.

אין ראיה נגד הראשונים

טז. כאמור, המכסה את הקדרה ובזה ממהר את הבישול חייב חטאת. יש דבר תמוה בספר מנוחת אהבה (ח"ב עמ' עז), הוא גם כותב כהאור לציון שהמכסה את הקדרה עובר איסור דרבנן בלבד. ובמקורות ההלכה הסביר, שאמנם המאירי ורבינו עובדיה מברטנורא (הנ"ל באות ז) כתבו שעובר איסור תורה, אבל יש ראיה מהגמרא סנהדרין (עו:) שאין בזה איסור מהתורה, שם כתוב שאם אחד טבע בים, והנה בא אחר ותפס אותו בתוך המים ומנע ממנו לצאת ומת, הוא נקרא 'מצמצם' וחייב, שנאמר "או באיבה" לרבות את המצמצם. משמע שבלא הלימוד מהפסוק היה פטור מפני שקירוב מיתה הוא בגדר 'גרמא', וכשם שקירוב מיתה הוא גרמא, כך קירוב בישול הוא גרמא ואסור רק מדרבנן. ואני אומר, יש הבדל בין בישול לרוצח, כי – כאמור – גם מבשל 'קלאסי' נעשה בדרך גרמא ולכן חייב, מה שאין כן רוצח בדרך כלל לא נעשה בגרמא אלא בידים, ואם עשה בגרמא זה שינוי, ולכן צריך פסוק ללמד אותי שחייב.

אין לחלוק על ראשונים מכח ראיה

יז. אבל גם בלאו הכי, צריך לדעת שאין לנו רשות לחלוק על דברי הראשונים, וכי אפשר לחלוק על ראשונים על פי ראיה מגמרא? מי יותר גדול, חכמים בדורנו, או מרן הבית יוסף?! הרי מרן כותב בהקדמתו על הראשונים: "קצר שכלנו מהבין דבריהם, קל וחומר להכריע בינותם". וזה כותב מרן אשר ממאתים רבנים נסמך, לא רבנים של ימינו, אלא גדולי עולם שהיו בדורו, כמו רבינו משה אלשיך, רבינו משה קורדובירו, רבינו חיים ויטאל וכו'. ועם כל גדלותו כותב בכזו ענוה. מה גם שהראיה מהגמרא אינה ראיה.

הלכה למעשה

יח. ולענין הלכה, מי שעבר וכיסה את התבשיל קודם שהסתיים בישולו, אם היה כבר מבושל כמאכל בן דרוסאי, בדיעבד מותר לאוכלו כיון שעבר על דין השנוי במחלוקת. ואם עדיין לא הגיע למאכל בן דרוסאי אסור אפילו בדיעבד, כיון שעבר על איסור בישול מהתורה.

שומר נפשו ירחק מהם

יט. הזכרתי בתוך הדברים (לעיל אות י) עישון סיגריות. אם תשאלו, והלא מרן זצ"ל היה צועק שאסור לעשן? אבל אני דברתי על דיני יום טוב ולא התייחסתי לעצם עישון הסיגריות. כי יש מקום לומר שאין איסור בעישון, אב שמבקש מבנו שיקנה לו חבילת סיגריות, לא יאמר לו איני שומע לך לעבור על התורה, אלא יקנה לו ויקיים מצות כיבוד אב. שהרי לא כל סיגריה גורמת לנזק, ורק כשמעשן הרבה גורם לנזק. ועוד, הרב משה פיינשטיין (בשו"ת אגרות משה חושן משפט ח"ב סימן עו) כותב שמותר לעשן, ואף על פי שהרופאים גילו שהעישון מביא למחלות, אבל הסכנה הזו אינה לרוב המעשנים, כי רוב החולים מעשנים, אבל רוב המעשנים לא חולים. כלומר, אם נקח מאה חולים בסרטן הריאות, נמצא שרובם מעשנים, אבל אם נקח מאה מעשנים, נמצא שרובם אינם חולים, ומכיון שרוב המעשנים לא חולים אין לאסור בהחלט. וגם מרן זצ"ל (בחזון עובדיה יום טוב עמ' מח) נזהר בלשונו, ולא כתב שאסור לעשן, ורק כתב ששומר נפשו ירחק מהעישון.

אחוזי המכירות ירדו

כ. פעם אחת מרן זצ"ל דיבר ב'יזדים' שאסור לעשן. אחר כך פגשתי אותו, ושאלתי אותו: איך אמרת שאסור לעשן, וכי אתה חולק על ילקוט יוסף (הלכות כיבוד אב ואם פרק ז סעיף ט) שמתיר?!... מרן השיב לי: פעם אחת אמרתי שאסור לעשן, ודיווחו לי אחר כך שאחוזי המכירות של הסיגריות ירדו בזכות הדרשה שלי, וכשראיתי שדברי נשמעים חיזקתי את הענין כדי שאנשים ימנעו מעישון, אבל מעיקר הדין מותר.

מרן לא רצה לעשן

כא. אני זוכר את חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל שהיה 'מעשן כבד', היה מעשן 'בשרשרת', אחת אחרי השניה, פעם אחת בא למרן זצ"ל בפורים, כשהיינו גרים ברחוב אלקנה בירושלים, והביא למרן סיגריה ארוכה, אבל מרן לא רצה לעשן אותה, והכניס אותה בתוך המגירה. והנה במוצאי פורים נעלמה הסיגריה, מרן חקר ודרש והתברר שאחד מבני הבית לקח ועישן אותה, מרן נתן לו פלאקות... זה לא טוב לעשן, אחר כך יש לו ריח רע בפה ובידים, וגם עלול לחלות חס ושלום. מה יעשה אם יקבל מחלה, ילך לקברו של הרב פיינשטיין?!... לכן צריכים המשגיחים בישיבות למנוע כמה שאפשר מהצעירים שלא יתחילו בעישון.

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן