הרב יצחק יוסף לפרשת לך לך - הלכות בורר בשבת

רבי יהודה צדקה זיע"א

א. הלילה הוא ליל הפטירה של ראש הישיבה רבי יהודה צדקה זצ"ל, הוא היה ידיד נפש של מרן זצ"ל, למרות שהיה בבלי והיה רגיל לפסוק כמו הבן איש חי. כבר בשנת תשכ"ד – לפני למעלה מ-50 שנה – הוא היה מבקר את מרן בכל חול המועד, החידוש בכך שהרב צדקה היה רבו של מרן, מרן למד אצלו בכיתה, אבל מרן עלה ונתעלה, והרב צדקה מרוב הענוה שלו היה מגיע אליו לביקור בכל חול המועד, במשך שנים על גבי שנים. ואחר כך הקימו ביחד את רשת "מעיין החינוך התורני", וכל אותם עסקנים חשובים שהקימו את ה"רשת" הם שליחיו של מרן, ועד היום אותם תלמודי תורה הצילו אלפים ורבבות מילדי ישראל, ורבי יהודה צדקה היה חבר הנשיאות של ה"רשת". ומידי פעם היו מתאספים כל חברי הנשיאות אצלנו בישיבת "חזון עובדיה", ומתייעצים עם מרן איך להקים עוד תלמודי תורה, כי זה לא דבר פשוט, צריך לדאוג למבנים, ציוד, משכורות ומזכירות, חינוך ילדי ישראל היה בראש מעייניו[1].

רבי יהודה צדקה היה נוסע מעיר לעיר וממקום למקום להפיץ תורה, היה מגיע לכל מקום בארץ, לבאר שבע, נתיבות, עפולה וכן על זה הדרך. ורבי יהודה צדקה היה מספר, שבכל מקום שהיה מגיע, היה רואה שמרן זצ"ל גם הגיע לשם להפיץ תורה. האברכים הצעירים צריכים ללמוד מהם איך לכתת את רגליהם כדי לזכות את הרבים. יהי רצון שהוא יעמוד בתפלה לפני ה' יתברך שיאמר די לצרותינו.

ל"ט מלאכות

ב. שנינו במשנה שבת (עג.) שלשים ותשע אבות מלאכות האסורות בשבת. וביניהן יש אחת עשרה מלאכות של סדר עשיית הפת: הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, והדש, והזורה, הבורר, הטוחן, והמרקד, והלש, והאופה.

במדבר לא היה טמבור

ג. כידוע, כל המלאכות לומדים ממלאכת המשכן, והיכן היה במשכן בורר? היו צריכים עורות אילים מאדמים, מהיכן יביאו איל אדום? יש פרה אדומה... צבעו את העורות בצבע אדום. ומהיכן יביאו צבע אדום, מ'טמבור'?! הכינו צבע אדום מסממנים, לקחו צמחים ופרחים אדומים ובישלו אותם עד שהוציאו מהם את הצבע. ומתחילה בררו את הפסולת מהצמחים, את הגבעולים הקש והגבבא. ומשם למדנו מלאכת בורר.

מלאכות המשכן

ד. יש אומרים שמלאכת בורר היתה בהכנת לחם הפנים ושאר המנחות, שהיו עושים מחטים ושעורים. זה תלוי במחלוקת אם לומדים את מלאכות שבת ממה שהיה "בהקמת" המשכן דוקא, או מהמלאכות שהיו "בעבודת" המשכן. מדברי רש"י (שבת מט: ד"ה הם, ודף עג. ד"ה האופה) ורבינו עובדיה מברטנורא (שבת פ"ז משנה ב) מבואר, שלומדים רק ממה שהיה בהקמת המשכן, כי בפרשת ויקהל נסמכה פרשת הקמת המשכן לציווי על השבת, ללמדנו שאותן המלאכות שעשו בהקמת המשכן, אלו מלאכות האסורות בשבת. אבל רבינו אברהם בן הרמב"ם (נדפס בראש ספר מעשה רוקח, בשם רב האי גאון) סובר, שהמלאכות הללו של סדר הפת היו בעבודת המשכן, בקרבן התמיד והמנחות.

תילי תילים בעמוד אחד

ה. מלאכת בורר שונה משאר המלאכות, בכך שיש אופנים שמותר לברור בשבת. במסכת שבת (עד.) יש עמוד אחד על הלכות בורר, ומהגמרא הזו דנו כל הפוסקים וכתבו תילי תילים של הלכות, ספרים שלמים התחברו על הלכות בורר. שם הובאה ברייתא בלשון הזה: תנו רבנן, היו לפניו מיני אוכלין, בורר ואוכל, בורר ומניח, ולא יברור, ואם בירר חייב חטאת. הברייתא הזו סתומה, וטעונה ביאור. יש שם כמה אוקימתות: א. בורר ואוכל ביד, בורר ומניח ביד, בקנון ובתמחוי לא יברור, ואם בירר פטור אבל אסור, ובנפה ובכברה לא יברור, ואם בירר חייב חטאת. ב. בורר ואוכל אוכל מתוך הפסולת, בורר ומניח אוכל מתוך הפסולת, פסולת מתוך אוכל לא יברור, ואם בירר חייב חטאת. ג. בורר ואוכל לאלתר, ובורר ומניח לאלתר, ולבו ביום לא יברור, ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת. הראשונים –הרמב"ם (פ"ח מהלכות שבת הי"ב) והרא"ש (פרק כלל גדול סימן ד) – פסקו להלכה ככל האוקימתות הללו, ולכן מותר לברור כשהתקיימו שלשת התנאים: ביד ולא בכלי, אוכל מתוך פסולת, ולאלתר. וכן פסקו הטור והשלחן ערוך (סימן שיט סעיף א).

ביד ולא בכלי

ו. אם בורר בנפה וכברה, שהם כלים המיועדים לברירה, אסור מהתורה, גם אם הוא עושה כן לאלתר. והבורר בקנון שהוא כלי בצורת קונוס – רחב מצד אחד וצר מצד שני כמו 'כובע של ליצן' – הבורר בכלי כזה, או בתמחוי – כמין מגש – אין זו דרך גמורה של ברירה, ולכן אסור מדרבנן. אולם הבורר במזלג הרי הוא כבורר בידו. וגם החזון איש (אורח חיים סימן נד אות ה) התיר לברור על ידי מזלג כבורר בידו. ולא כמו שכתב רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חאו"ח סימן קכד) שכשבורר במזלג נחשב כבורר בכלי. שהרי כל מה שלוקח במזלג זה רק כדי שלא ללכלך את ידיו, והמזלג הוא כמו 'ידא אריכתא'. וכן פסק להתיר מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"ז (חאו"ח סימן מ אות ח).

אוכל מתוך פסולת

ז. כאמור, יש להקפיד להוציא דוקא אוכל מתוך פסולת, ולא להיפך. ולכן אם יש לפניו צלחת גרעינים עם קליפות, יוציא את הגרעינים ולא את הקליפות. וגם אם הכל ראוי לאכילה, ויש שם מין אחד שהוא לא רוצה לאוכלו, כמו אורז ואפונה מעורבים, אם האורז לבד והאפונה לבד אין איסור להוציא את האפונה למרות שלא רוצה אותה, אבל כשהכל מעורב ולא רוצה את האפונה, יוציא את האורז ולא את האפונה, שהאפונה היא כפסולת בשבילו.

לאלתר

ח. והתנאי השלישי להתיר ברירה בשבת, שיהיה לאלתר. אם הוא בורר בתוך הסעודה לצורך הסעודה, מותר לברור אפילו אם הסעודה מתארכת כמה שעות בדברי תורה ושירי שבת, ולמעשה יאכל רק בסוף הסעודה בעוד שעתיים או שלש שעות, כל זה נחשב לאלתר. ואם הוא בורר סמוך לסעודה, לכתחילה יברור סמוך לסעודה ממש. ואם צריכים לברור הרבה יכולים להקל לברור בתוך חצי שעה לסעודה, כמו שמצינו בש"ס (פסחים קז: בפירוש רשב"ם שם) שחצי שעה הוא זמן שנחשב "סמוך". ואם בורר על דעת לאכול שלא בסעודה, כמו שעושים התימנים "ג'עלה", שלאחר הסעודה מביאים פירות ומגדנות, כתב האגלי טל (מלאכת בורר סעיף ה) שאפשר להקל לברור בתוך שעה לאכילת הפירות.

סלט אשכנזי וסלט ספרדי

ט. ההיתר שנאמר בבורר לאלתר לא נאמר כמעט בעוד מלאכות, מלבד במלאכת טוחן. בגמרא שבת (עד:) אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן. כלומר החותך את הסלק לחתיכות דקות עובר על מלאכת טוחן דאורייתא. הרמב"ם (פכ"א מהלכות שבת הי"ח) מעתיק דין זה בזה הלשון: המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו הרי זה תולדת טוחן וחייב. הרמב"ם הוסיף שתי מילים "כדי לבשלו". משמע שכל האיסור בסלק שלאחר החיתוך צריך בישול, אבל ירקות הנאכלים חיים אין בחיתוכם איסור טוחן. האשכנזים נוהגים לחתוך חתיכות גדולות בסלט, אבל הספרדים אוהבים לאכול סלט קצוץ דק, ומשמע מדברי הרמב"ם שמותר לעשות כן בשבת, שהרי סלט חי עושים ממלפפונים ועגבניות ופלפל שנאכלים חיים. כך מדייקים אחרונים רבים בדעת הרמב"ם. וכן דעת התוספות (שבת עד:) והרא"ש (פרק כלל גדול סימן ה), והרמב"ן והרא"ה והריטב"א ועוד ראשונים. ולעומת זאת דעת הרשב"א בתשובה (סימן עה) והאור זרוע (סימן ס) והיראים (סימן קב), שגם פירות וירקות הנאכלים חיים אסור לחתכם דק דק. ולכן אין לסמוך על חילוק זה להלכה, כי גם מרן השלחן ערוך (סימן שכא סעיף יב) החמיר בזה, וכתב בסתם: המחתך הירק דק דק חייב משום טוחן. ולא הדגיש "כדי לבשלו".

הסימן של הסימן

י. ומכל מקום יש להתיר לחתוך סלט דק דק, כשעושה כן על דעת לאוכלו לאלתר. כי מרן בבית יוסף (סימן שכא) מביא תשובת הרשב"א (ח"ד סימן עה), יש סימן לזכור את ה'סימן', סימן "עה" ראשי תיבות "עם הארץ", מי שלא יודע את הרשב"א הזה הוא עם הארץ... שם הוא כותב שאם חותך את הירקות לאלתר מותר, כשם שהתירו לברור אוכל מתוך פסולת לאלתר. אמנם מרן בשלחן ערוך לא העתיק את ההיתר של חיתוך לאלתר, אבל סמך על המעיין בבית יוסף שיראה שכל האיסור דוקא כשחותך לאחר זמן.

מתי ניתן לסמוך על ספרי קיצורים

יא. מכאן נלמד שאסור לפסוק על פי השלחן ערוך לבד, כי יכול לטעות. וכמו שכתב המהרש"א (סוטה כב.) שמי שפוסק מספרי קיצורים כמו השלחן ערוך, הוא בכלל מבלי עולם. אין הכוונה שאם רואה הלכה בספר קיצור לא יוכל לפסוק כמו שכתוב שם, למשל מי שלומד בספר בן איש חי ורואה איזו הלכה, יכול לסמוך על זה. אבל כוונת המהרש"א שלא ידמה דבר לדבר, ולא ידייק ממה שכתוב בספרי הקיצורים, כי יכול לבוא לידי טעות.

לפעמים צריך להעמיד במקום

יב. לדוגמא, פעם הייתי באילת, לא הלכתי לטייל חלילה, אלא לתת שיעור תורה למשגיחי כשרות. והנה קם אחד מהמשגיחים, היה לבוש מעיל ארוך, בלי כפתורים... ואמר בקול: כשבאים אצלי אשכנזים למלון, אם היה איזה חילול שבת של העובדים, כגון שהדליקו חשמל, אני אומר להם: אסור לכם ליהנות. אבל אם יש במלון אורחים ספרדים, אני אומר להם: מותר לכם ליהנות מהאור שהודלק באיסור, וכן ממזגן שהודלק באיסור, או להכנס למעלית שהזמינו באיסור, ורק אם היה בישול אני אוסר להם. שאלתי אותו: מנין לך חילוק זה בין ספרדים לאשכנזים? אמר לי: "כך משמע בשלחן ערוך, שהרי כתב מרן השלחן ערוך (סי' שיח סעיף א): המבשל בשבת, במזיד אסור לו לעולם, ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד. ובשוגג אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד. ורק הרמ"א הוסיף: או שעשה משאר מלאכות. כלומר שלדעת מרן אין איסור הנאה ממעשה שבת אלא במלאכת בישול דוקא, ולדעת הרמ"א גם בשאר מלאכות יש איסור הנאה ממעשה שבת" כך אמר, וישב. ראיתי שכולם מנענעים לו בראשם, הבנתי שהוא נחשב שם כמו 'הרב' שלהם, צריך 'להעמיד אותו במקום' כדי שלא ימשכו אחריו. אמרתי לו: עליך כתב המהרש"א (הנ"ל) שמי שמורה הלכות מתוך שלחן ערוך וספרי קיצורים הוא בכלל מבלי עולם! אתה מחריב את העולם! אם היית לומד בית יוסף, היית רואה שם בדיבור הרביעי שאין הבדל בין בישול לשאר מלאכות, ומה שכתב בשלחן ערוך "המבשל", נקט את לשון הברייתא שהובאה בש"ס בכמה מקומות, בחולין (טו.), בכתובות (לד.), בשבת (לח.), בגיטין (נג:), ובבבא קמא פרק מרובה (עא.). מרן בדרך כלל מקפיד לכתוב את לשון התלמוד והפוסקים, וסמך על המעיין בבית יוסף שיראה שהוא הדין לשאר מלאכות. ולכן אסור להורות הלכה לרבים על פי שלחן ערוך בלי ללמוד בית יוסף.

אנחנו סומכים על מרן

יג. וכאמור, גם בדין חיתוך ירק, מי שילמד רק שלחן ערוך יכול לטעות, ולחשוב שאין חילוק בין לאלתר לבין לאחר זמן, אבל כשילמד בית יוסף יראה שמרן הביא להלכה את ההיתר של הרשב"א, שמותר לחתוך דק דק לאלתר. ובפרט שיש עוד צירופים, שמא כהרמב"ם וסיעתו שאין איסור בירקות הנאכלים חיים, ושמא כדעת הסוברים שדוקא אם חותך דק דק כמו קמח יש בו איסור טוחן, וזה אינו מצוי בסלט חי. ולכן אף על פי שהמשכנות יעקב מקרלין (חאו"ח סימן קיד) והחזון איש (סימן נז) החמירו בזה, אבל אנחנו סומכים על מרן הבית יוסף, ולכן מותר לחתוך סלט חי לאלתר, וכמו בהלכות בורר. אם אפשר יחתוך סמוך ממש לסעודה, ואם אי אפשר, יש להתיר עד חצי שעה קודם הסעודה.

עוגה עם כיתוב

יד. יש לחקור בטעם ההיתר של בורר לאלתר, אם הוא מטעם ש"אינו דרך ברירה", כי דרך הבוררים לברור ולאחסן. או מטעם שהוא "דרך אכילה", התורה לא ציותה אותנו להכניס את האוכל לפה ואחר כך להוציא את הפסולת, אלא דרך אכילה היא שאדם בורר ואוכל. יש נפקא מינה בחקירה זו, אם ההיתר הוא משום שאינו דרך הבוררים, יש מקום להתיר גם במלאכות אחרות, אבל אם ההיתר הוא משום דרך אכילה, היתר זה שייך דוקא בבורר ולא במלאכה אחרת. לדוגמא במלאכת מוחק, כאשר יש עוגות עם כיתובים, על ידי קרם, או מהעוגה עצמה, כמו ברכת "מזל טוב", או "ברוכים הבאים", האם מותר לחתוך עוגה זו? המרדכי (פרק כלל גדול סימן שסט) מביא בשם מהר"ם מרוטנבורג, שיש בזה איסור משום מוחק, ואף על פי שהוא מוחק שלא על מנת לכתוב, מכל מקום יש איסור דרבנן. ורק לקטנים מותר. וכפי שהיה נהוג לתת לקטן עוגה שכתובות עליה אותיות האל"ף בי"ת, ומורחים דבש על האותיות, והקטן אוכל את הדבש, כדי להמתיק עליו את לימוד התורה. הרמ"א (סימן שמ סעיף ג) מעתיק דין זה להלכה, שאסור לשבור עוגה שכתובות עליה אותיות. הט"ז (ס"ק ב) מקשה[2] על דברי הרמ"א, שהרי במלאכה גמורה מדאורייתא כמו מלאכת בורר מותר כאשר עושה כן לאלתר. וכל שכן במוחק דרבנן, ולכן אם יש ביסקויט כמו שהיה פעם שהיה כתוב עליו "וינברג", מותר לו לשבור את הביסקויט לשנים, ויהיה כתוב על אחד "וינ", ועל החלק השני "ברג", ומותר כיון שאוכל לאלתר. החזון איש (סימן סא אות א) מקשה על הט"ז, שאין לדמות מוחק לבורר, בבורר ההיתר הוא משום דרך אכילה, שכן דרך לברור ולאכול, אבל אין דרך למחוק ולאכול, ולכן החזון איש 'מצדיק את הצדיק דמעיקרא' (לשון מושאל ממכות ב:), ומחזק את פסק הרמ"א לאסור לשבור את העוגה שיש עליה אותיות. יסוד מחלוקתם כאמור, אם היתר לאלתר בבורר הוא מטעם שאינו דרך מלאכה, גם במוחק יש להתיר. אבל אם ההיתר הוא מטעם דרך אכילה, זה שייך רק בבורר ולא במוחק. ויש לומר שבמחלוקת זו נחלקו גם הראשונים [א.ה. ע' לקמן פרשת תולדות אות ד].

ההלכה למעשה

טו. להלכה יש להתיר לשבור את העוגה עם האותיות. בפרט שהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן שמותר, כמבואר בתוס' שבת (קג.) וכתובות (ו.). וכן פסקו הגאון שואל ומשיב (קמא ח"א סי' רי). והגאון רבי יצחק אלחנן (בשו"ת באר יצחק חאו"ח סי' טו ענף ה). ועוד. ואמנם החזון איש (סימן נ אות ה) כותב, שלא התירו התוס' פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן אלא באיסור קל כמו מיעוט ענבי הדס, אבל בשאר איסורי דרבנן אסור. אולם שאר האחרונים מתירים כל איסור דרבנן בפסיק רישיה דלא איכפת ליה. ובפרט כשהוא מוחק כלאחר יד, על ידי שאוכל את הביסקויט. וכך העיקר להלכה ולמעשה.

מותר להחמיר

טז. מי שרוצה להחמיר על עצמו שלא לחתוך עוגה זו, הרשות בידו, ותבוא עליו ברכה. אבל כשמורה הלכה לרבים, צריך לפסוק להם לפי עיקר הדין, ואין להחמיר להם. ואף על פי שהרמ"א אסר לשבור את העוגה הנ"ל, אנחנו לא קיבלנו הוראות הרמ"א, אלא רק הוראות מרן. אמנם הרמ"א היה ענק שבענקים, ואין צורך לשבח אותו, אבל לא קיבלנו הוראותיו. וכשם שלא קיבלנו הוראות הפוסקים האחרים כמו הרז"ה ושאר הראשונים. כך כותבים כמה מרבני הספרדים, שלא קיבלנו הוראות הרמ"א.

לקטנים קל יותר

יז. כל שכן שמותר לילדים קטנים לחתוך עוגות אלו. אפילו המרדכי שאסר, התיר לקטנים. וזהו משום שגם לאוסרים אין כאן אלא איסור דרבנן, והוא סובר שמותר לקטן איסור דרבנן. לדעת הרמב"ם (פי"ז מהל' מאכלות אסורות הכ"ז) אסור לתת לקטן אפילו איסור דרבנן. אולם להרשב"א (שבת קכא.) והר"ן (ריש יומא) מותר לתת לקטן איסור דרבנן. ומרן השלחן ערוך (סימן שמג) פסק כדעת הרמב"ם, לאסור לתת לקטן אפילו איסור דרבנן. ולכן אם מצא בשבת כסף ברשות הרבים, ורוצה לזכות במציאה זו, כדין המוצא מעות מפוזרים הרי אלו שלו, ואם מצא במקום שהרוב גוים או מחללי שבת, אפילו אם יש סימן על המעות אינו צריך להחזיר (ע' חושן משפט סימן רסו סעיף ב), מכל מקום בשבת אסור לו לבקש מבנו הקטן להביא את הכסף הביתה, גם אם יש עירוב בעיר, מדין מוקצה, למרות שאיסור מוקצה הוא מדרבנן. ורק במקום שיש מחלוקת בין הפוסקים, ולדעת האוסרים הוא איסור דרבנן, יש להתיר לקטן.

ברירה באשפלאו

יח. אם יש לפניו "אשפלאו", תבשיל של אורז ופירות וירקות מעורבים, והוא לא רוצה לאכול את הצימוקים שבאורז, מותר לו להוציא את הצימוקים ולתת לחבירו שרוצה לאכול, למרות שעבור הבורר זה פסולת, אבל מכיון שנותן למי שרוצה לאכול הרי זה נחשב כמוציא אוכל. כך משמע מהתוספתא (פרק יז הלכה ו) שהתירו לו לברור כדי לתת לבהמתו. משמע שהולכים אחרי מי שבוררים עבורו.

לאשתו אין חברותא

יט. וכמו כן אם יש בצל בסלט, והוא רוצה אחרי הסעודה ללמוד עם חברותא, וחושש שריח הבצל יפריע לחברותא, איך יבוא אחרי שאכל בצל או שום וריחו נודף, מותר לו להוציא את הבצל ולתת לאשתו או לבתו, להן אין חברותא...

מאכל של בטלנים

כ. בברייתא הנ"ל (שבת עד.) רש"י גרס: "היו לפניו מיני אוכלין", ולא גרס "שני" מיני אוכלין. משמע שדוקא כשיש הרבה מיני אוכלין – שלשה או ארבעה – יש איסור בורר. אבל התוס' גרסו: היו לפניו "שני" מיני אוכלין. אפילו יש לפניו רק גרעינים ובוטנים, והוא מוציא את הגרעינים כדי לאכול את הבוטנים, הרי זה בורר. ואף על פי שהגרעינים ראויים לאכילה, מכיון שאינו חפץ בהם, הרי זה פסולת בשבילו. כשהיינו ילדים קטנים היו מביאים אחרי הסעודה גרעינים, מרן זצ"ל היה גוער בנו: גרעינים זה מאכל של בטלנים! היה לוקח שקד ומברך העץ, ולוקח בוטן ומברך האדמה. אני לא זוכר מעולם שמרן אכל גרעינים. ואמנם רש"י לא גרס "שני" מיני אוכלין, אבל להלכה גם בשני מיני אוכלין יש איסור בורר, וכמו שגרסו הרי"ף הרמב"ם והרא"ש. שהרי רש"י לא היה פסקן, אלא פרשן. מלבד מה שכתב להלכה בתשובותיו ובספר הפרדס, אבל בפירושו על הש"ס כוונתו היתה לפרש ולא לפסוק, אלא אם כן כתב בפירוש דעתו להלכה. וכן גרס מרן השלחן ערוך (סימן שיט סעיף א) שני מיני אוכלין. ובפרט לפי מה שכתב הפני יהושע (שבת עד.), שגם לדעת רש"י יש איסור מדרבנן בברירת שני מיני אוכלין.

גדולה בחרו

כא. במין אחד אין איסור בורר, כגון אם יש לו חתיכות גדולות וקטנות של תפוחי אדמה, והוא מחפש את החתיכות הגדולות, 'גם האוהבים דבריה גדולה בחרו', מותר. אמנם יש בזה מחלוקת, והט"ז (סימן שיט ס"ק ב) אסר ברירה במין אחד, אבל להלכה מותר. ובפרט שלדעת כמה מהראשונים אין איסור בורר בשני מיני אוכלין אם שניהם ראויים לאכילה כמות שהם. ואף על פי שאין הלכה כדבריהם, אבל יש לצרפם להקל במין אחד על כל פנים. וכן משמע מדברי מרן השלחן ערוך (סימן שיט סעיף א-ד) שכתב בורר באוכל ופסולת מעורבים, או בשני מינים מעורבים, ומשמע שבמין אחד אין איסור בורר כלל.

חסידות בעלמא

כב. בספר בן איש חי (ש"ב פרשת בשלח אות ב) כתב, שאף על פי שמרן ורוב הפוסקים מתירים ברירה במין אחד, מכל מקום יש להחמיר. אבל בילקוט יוסף (סימן שיט הערה כז) כתבנו שזה תמוה שחשש כל כך, הרי יש כמה סברות להקל. וגם למה להחמיר נגד מרן, הרי הבן איש חי עצמו כותב בכמה מקומות: "אנן אתכא דמרן סמכינן", והרב בן איש חי (בשו"ת רב פעלים ח"ב חיו"ד סימן ז) הוא זה שהטביע את הלשון: שקיבלנו הוראות מרן אפילו נגד מאה אחרונים! וצריך לומר שזו חומרא וחסידות בעלמא, אבל לא מעיקר הדין.

אלו דברים שיש להם שיעור

כג. ולכן הפוסק לרבים בשיעור תורה, יקפיד לפסוק כדעת מרן. ואין הבדל אם זה שיעור מצומצם או בלוויין... אין לפסוק להחמיר נגד מרן שהוא מרא דאתרא, וכמו שכתב הגאון רבי יעקב פראג'י בשו"ת מהרי"ף (סי' נט, דנ"ד רע"א) – היה אב"ד באלכסנדריה לפני כ-280 שנה – שמי שמורה להחמיר נגד מרא דאתרא הרי הוא מזלזל בכבוד רבותיו.

רבי עזרא עטיה חרג מדרכו

כד. בזמנו, כאשר מרן זצ"ל חלק על הבן איש חי, היו רבים שהתנגדו למרן, היה גאון אחד רבי ניסים כדורי, שהגיע מבבל לארץ ישראל בשנת תשי"א, אמרו עליו 'ארי עלה מבבל', היה בקי בספרי השותי"ם, והיה שולח בחורים מישיבת פורת יוסף להביא לו ספרי שו"ת לעיין בהם. ומתחילה הוא היה אוהב את מרן, והשתתף בשמחות של מרן, הוא היה בברית מילה שלי. אבל אחר כך דיברו אתו כמה בבלים נגד מרן על כך שהוא חולק על הבן איש חי, ומאז הוא כעס מאוד ולא רצה לדבר יותר עם מרן, למרות שמרן הלך לביתו כדי לפייס אותו ולהסביר לו שהוא מכבד מאוד את הבן איש חי, אלא שהוא חולק כדרכה של תורה, אבל הוא לא רצה לקבל את מרן, ואמר לאשתו שתמסור למרן שהוא לא מרגיש טוב ולא יכול לקבלו. וכשמרן הלך ב'מחנה יהודה' לתת שיעור, זרקו עליו ירקות, כיון שהוא חולק על הבן איש חי. היה מקובל אחד ששרף באש את הספר יביע אומר! וכי לשיטתם אסור לחלוק?! כשאביי חלק על רבא, האם הוא זלזל בכבודו של רבא?! רבינו תם חלק על רש"י זקנו, ואמר שהתפלין שלו פסולות, כשהיה רבינו תם תינוק, רש"י הניח אותו על ברכיו, ורבינו תם זרק את התפלין מראשו של רש"י, רש"י אמר: כשהוא יגדל, הוא יחלוק על התפלין שלי. לדעת רבינו תם רש"י היה חס ושלום קרקפתא דלא מנח תפלין! האם זה משום שהוא זלזל בכבוד רש"י?! זו מחלוקת בהלכה כדרכה של תורה. אין כמעט עמוד בש"ס שאין בו מחלוקת. וכן בפוסקים, הרמב"ם והראב"ד, מרן והרמ"א, מרן והבן איש חי. מרן זצ"ל אמר לי פעם: אני לא יודע אם יש מישהו בדור שבקי בתורתו של הבן איש חי כמוני! ולא רק בעלי בתים שלא מבינים כעסו על מרן, גם תלמידי חכמים בבלים, יום אחד באה משלחת של חכמים עירקים – רבי יצחק ניסים ורבי ניסים כדורי ורבי יצחק כדורי ועוד – לרבי עזרא עטיה, והכינו כתב חרם נגד מרן זצ"ל, וביקשו שרבי עזרא יחתום, ואז כל רבני פורת יוסף יחתמו גם כן. רבי עזרא היה המום: אני אחתום נגד חכם עובדיה?! כולכם יחד לא הגעתם לקרסוליו! רבי עזרא צעק עליהם, והוציאם מביתו... כשהגיע מרן לרבי עזרא, סיפר לו שהיו אצלו משלחת שרצו להחתימו נגדו, ואמר לו רבי עזרא: אין דרכי להרים את הקול ולסלק מביתי, אבל במקרה זה חרגתי מדרכי.

אנחנו לא באים לפגוע בכבודו של שום חכם

כה. גם בדורנו יש עדיין בבלים שחושבים שאסור לחלוק על בן איש חי. לאחרונה השתתפתי באזכרה של הרב זליכה זצ"ל, ודברתי בכמה דברים שאנחנו חולקים על הבן איש חי, והיה אחד שהתקומם, וטען שיש חובת מחאה על כך... אני לא מבין אותם, וכי מרן זצ"ל לא צודק? וכי הוא חולק בחינם? לדוגמא, רבינו יוסף חיים כותב בשו"ת רב פעלים (ח"ג חאו"ח סימן לב) שיש מצוה בחצי שיעור, כגון מי שיש לו רק חצי כזית מצה, או חצי כזית לחם בליל סוכות, מכל מקום מקיים מצוה, ומביא ראיה מדין ספירת העומר, שלדעת בה"ג תמימות בעינן, ומי שלא ספר יום אחד, הפסיד את המצוה. והתוס' במנחות (סו. ד"ה זכר) חולקים וסוברים שכל יום הוא מצוה בפני עצמה. וכותבים: ותימה גדולה הוא, ולא יתכן. שהרי מברכים בכל יום. וכן דעת רוב הראשונים. ולמעשה אנחנו חוששים לדברי בה"ג, ולכן מי שהפסיד יום אחד מהספירה, פסק מרן השלחן ערוך (סימן תפט סעיף ח) שימשיך לספור בלי ברכה. ומדוע ממשיכים לספור, אלא ודאי שיש מצוה גם בחצי שיעור. ומרן זצ"ל (בשו"ת יביע אומר ח"י חאו"ח סימן נה, בהערות על ח"ג אות כה) השיג על זה, שאין זו ראיה, כי אכן לדעת בה"ג אין צורך שימשיך לספור, ומה שאנחנו ממשיכים לספור, זהו לחוש לדעת התוס' שכל יום מצוה בפני עצמה. וזו קושיא טובה. אחר המחילה מהרב בן איש חי שהיה גדול הדור, ואנחנו לא באים לפגוע בכבודו של שום חכם.

מי שמקבל האמת מוכרח להסכים למרן

כו. הרב פעלים שם מביא עוד ראיה מדין חציו עבד וחציו בן חורין שהוא חייב במצוות, ואם כן הוא הדין שיש מצוה בחצי שיעור. ומרן דוחה ראיה זו, שבעבד זה חסרון בגברא, אבל יכול לקיים את המצוה בשלימות, ולכן מחוייב הוא מצד הגברא שבו שחייב. מה שאין כן בחצי שיעור במצוה שלא יכול לקיים את המצוה, יש לומר שאינו מחוייב כלל במצוה. צריך לקבל את האמת ממי שאמרו, מי שמקבל האמת, מוכרח להצדיק את מרן בזה.

למה לא להעיר על המנהג

כז. דוגמא נוספת, כותב בשו"ת רב פעלים (ח"ג חיו"ד סימן כז), שמנהג הנשים בבגדאד שלא לקרוע על המת. ומרן זצ"ל (בשו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סימן לב) טוען בצדק, מדוע הרב פעלים לא מעיר על מנהג זה שהוא נגד התלמוד והשלחן ערוך, ולכל הדעות נשים חייבות בקריעה, ואין בזה מחלוקת כלל.

הבן איש חי היה גדול הדור בלי ספק

כח. דוגמא נוספת, מרן השלחן ערוך בהלכות ארבעת המינים (סימן תרמו סעיף ג) כותב שלא יברך על הדס שוטה. והרב פעלים (ח"ד חאו"ח סימן כז) מתיר לברך על הדס שוטה [כשיש לו שני עלים כסדרם]. ומרן זצ"ל (בשו"ת יביע אומר ח"י חאו"ח סימן נה, בהערות על ח"ד אות טז) משיג עליו שאין להתיר לברך נגד דעת מרן. הבן איש חלק על מרן, ומרן חלק עליו... רבינו יוסף חיים היה גדול הדור, בלי ספק, אבל מרן חלק עליו כדרכה של תורה לשם שמים.

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן